Please enable javascript in your browser to view this site!

אמרו לי שאי אפשר לעשות כסף מתבלינים

"למה עשית את זה לעזאזל?!" הוא פרוייקט של ראיונות כתובים עם בעלי עסקים קטנים בתחילת הדרך. הם מספרים על מה שהניע אותם לפתוח את העסק ועל הפחדים שהיו צריכים לגבור בדרך. את הפרויקט מנהלת ועורכת הדר ביסמוט.

"העסק שלנו "התבלינים של איילת" התחיל כדוכן תבלינים בשוק הפליאו באוגוסט 2014. זה לא היה בתכנון שלנו בכלל לפתוח עסק של מכירת תבלינים. בסה"כ אימצנו לחיינו את עקרונות הפליאו, שזה אומר שעברנו לתזונה נקייה עם אוכל אמיתי ולא מעובד נטול דגנים, סוכרים מעובדים ושמנים מזוככים.
כחלק מהשינוי, הגענו לשוק הפליאו שנפתח לראשונה ביולי 2014. שוק שהוא על טהרת מוצרים, חומרי גלם ומנות שמותאמות לעקרונות התזונה.
יום למחרת התקשרתי ליזם השוק, רק כדי לספר לו כמה נהננו וכל הכבוד על היוזמה. הוא מצדו חיפש חיבור למפעל תבלינים שיוכל להקים דוכן בשוק הבא, אני רק ניסיתי לעשות את החיבור לאדם המתאים והדבר הבא היה שקיבלתי הצעה לקנות את התבלינים ולהקים את הדוכן בעצמי.
האינסטינקט הראשוני היה לסרב. כי עם כל הכבוד לניסיון שלי במכירות ובבישול, מה לעזאזל לי ולדוכן תבלינים בשוק???

אבל, אם יש משהו שלמדתי מאז ועד היום זה שהזדמנויות מאד קל לפספס. רגע מהססים, יותר מידי מתלבטים והופה. הן נעלמות. אז אמרתי "כן". ולא היה לי מושג למה בעצם אני נכנסת.

מידי חודש הייתי מעמידה דוכן תבלינים בשוק הפליאו כל פעם במקום אחר וכל פעם לפני כל שוק הייתי נשבעת שזו תהייה הפעם האחרונה כי זה לא בשבילי, ולא בשביל זה למדתי ועבדתי וצברתי כל כך הרבה ניסיון בחיים.
אבל התבלינים בחרו בי, ובסוף מרץ 2015, רגע אחרי שגיל נולדה, הבנתי שיש כאן עסק וצריך להתייחס אליו בהתאם.

אז יצרנו מיתוג, וכשהתלבטנו איך לקרוא לו, פשוט בחרנו באיך שכל לקוחות הפליאו שלנו קראו לנו בקבוצות בפייסבוק: התבלינים שלנו.

הקמנו אתר כדי שיוכלו לראות את כל המוצרים שלנו ולעשות הזמנות, התחלנו לעשות משלוחים לכל הארץ, התרחבנו, השתדרגנו. והיום, העסק שלנו הוא עסק משפחתי. גם אני וגם ניסים עובדים בו (וליאור מצטרפת אלינו בשווקים, והבנות הקטנות עושות לנו שיווק ביישוב ובגנים).
יש לנו חנות אינטרנטית, אנחנו עדיין משתתפים בשוק הפליאו, יש כמה חנויות בוטיק שמוכרות את התבלינים.

יצרנו לנו נישה והתמחות בתערובות תבלינים ייחודיות שבעזרתן אפשר ממש בקלות לבשל אוכל טעים מאד ובריא, ואחד הדברים שמנחים אותנו הוא שכל המוצרים שאנחנו מוכרים בחנות יהיו רק מוצרים שאנחנו משתמשים במטבח הביתי שלנו. אני מתחזקת גם בלוג אוכל עם מתכונים סופר קלים ופשוטים, טעימים ובריאים.
וחוץ מכל זה, אנחנו מגדלים את שלושת הבנות ומשתדלים לפחות 3-4 פעמים בשבוע להתאמן בקרוספיט ולצאת לכמה שיותר חופשות משפחתיות וטיולים בטבע.

נעים להכיר, אני איילת ונציה מישר, בת 46 נשואה לניסים בן 48, ואמא לשי בת 6 עופרי בת 4 וקצת וגיל בת 2.5. לניסים יש עוד שני ילדים גדולים מנישואים קודמים: ליאור בת 20 ועמית בן 18, ואנחנו גרים ביישוב שקד.

מה רצית להיות כשהיית קטנה?

נראה לי שזה הכי מוזר שיכול להיות אבל....אין לי מושג. אני ממש לא זוכרת שהיו לי רצונות או שאיפות בתוך ילדה קטנה. אני מניחה שהיו דברים שחשבתי עליהם אבל לא נצרבו לי בתודעה. היו תקופות שרציתי להיות שחיינית והיו תקופות שחלמתי להיות רקדנית...ממש לא חלמתי להיות עצמאית, אפילו דאגו להגיד לי בבית שלהיות עצמאית זה די אסון. עדיף שכירה. עם משכורת בטוחה (בתור בת להורים חקלאיים שנקלעו למשבר וחזרו להיות שכירים). בנערותי אהבתי מאד להדריך. ללמד. הייתי מדריכה בתנועת הנוער, בחוגי סיירות, הייתי יושבת ראש מועצת התלמידים. היה לי חשוב להביא את הקול ונקודת המבט שלי ולהשפיע. 

 

איך זה קשור לעסק שלך היום (אם בכלל)?

זה לא. לפחות לא הרצונות שלי כילדה קטנה. אני כן חושבת שבהמשך משהו שליווה אותי תמיד כנערה זה הצורך להיות במקום שיש לי את היכולת להשפיע, לעזור, להנגיש, ללמד, ולעבוד עם אנשים וברגע מסויים, תוך כדי שאני מחפשת נואשות מה אני אעשה כשאהיה גדולה באמת (ואני כבר בת 44) פתאום הבנתי שכל הדברים האלה מתרחשים כבר, תוך כדי העבודה שלי עם התבלינים. זה היה הרגע שהחלטתי שהדוכן יהפוך להיות העסק שלי.

 

מתי הבנת שאת רוצה לפתוח עסק משלך?

אחרי שעופרי הבת האמצעית שלי נולדה, הייתה לי פנטזיה שאוכל לחזור בהדרגה לעבודה בחברת ההייטק שבה עבדתי, שאוכל לעבוד יותר מהבית. בפועל התחלף לי הבוס והוא החליט שלא רק שאני חוזרת מייד בתום חופשת הלידה הרשמית ולא דקה אחרי, אלא שאני גם מתייצבת כל יום ב 8 בבוקר במשרד בפתח תקווה ורק משם יוצאת לכל הפגישות שהיו לי (עיקר העבודה שלי הייתה בפגישות אצל לקוחות ולא במשרד) ואני מסיימת כל יום ב 17:00 במשרד. ברור שזה כל כך עולם ישן ועתיק מבחינתי. אבל הוא היה נחוש. החזרה המהירה לעבודה הייתה משבר כואב עבורי (עד עכשיו אני נזכרת בדמעות בתקופה הזו) למרות שעופרי נשארה בבית עם ניסים. תוך חודשיים פוטרתי וזה היה הרגע שהיה לי ברור שלא משנה מה יהיה ומה אני אעשה, שכירה אני בשום פנים ואופן לא חוזרת להיות.
עכשיו נשאר רק להחליט מה יהיה העסק שלי....

 

מה עשית לפני שפתחת את העסק?

אחרי שסיימתי שירות צבאי כקצינת כ"א מילואים, למדתי תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות במלונאות ועבדתי שנים בתחום המסעדנות והמלונאות. בשלב מסויים מציתי ועברתי לחברת משאבי אנוש גדולה כמנהלת פיתוח עסקים ולאחר מכן כמנהלת מתחם עסקים ומשם הדרך הייתה קצרה להגיע לתעשיית ההייטק. בין לבין ניסיתי את מזלי כעצמאית לאחר שלמדתי קואוצ'ינג. הבנתי שאני מצויינת בלמכור אבל לא אותי וחזרתי להיות שכירה. 3 שנים בארקפה כמנהלת פרוייקטים והדרכה עד שנולדה שי הבכורה שלי ובתקפיד השכיר האחרון שלי הייתי מנהלת יחידת אואוטסורסינג בחברת הייטק גדולה.

 

כשסיפרת לכולם שאת פותחת את העסק, מה היו התגובות ואיך הן השפיעו עלייך?

בהתחלה בכלל לא סיפרתי. אפילו קצת התביישתי להגיד שאני מוכרת תבלינים. במשך תקופה, הייתי בתהליך ייעוץ אצל יועצת עסקית שאיתה בחנתי מה יהיה העסק שאקים ואיך אני מתגברת על המחסומים הרגשיים של להיות עצמאית שוב, והיא שוב ושוב שאלה אותי "ומה עם התבלינים? למה שלא תעשי מזה עסק?" ואני מייד הייתי מזדעקת עליה, שמה נראה לה ומה היא חושבת לעצמה ולא למדתי את כל מה שלמדתי ועשיתי את כל מה שעשיתי כדי בסופו של דבר למכור תבלינים.
יותר מזה....אז תוך כדי החיפוש, והדוכן של פעם בחודש, עשיתי כל מיני חלטורות בתחום השיווק, והמכירות והקואוצ'ינג וממש סירבתי לראות שיש לתבלינים פוטנציאל לעסק.
כשזה כבר הפך להיות העסק שלי, היו מי שתמיד דאגו להגיד לי שמתבלינים לא עושים כסף ואם עושים כסף אז זה לא מחנות באינטרנט.
המשפחה שלי תקופה מאד ארוכה לא ממש האמינה שזה באמת מה שאני עושה ולא קלטה את מה שמתרחש. לקח לכולם זמן להבין שממש פתחתי עסק וזה מה שאני עושה ומזה מתפרנסת.

בהתחלה, כל משב רוח שלילי היה מרפה את ידיי. כל כך לא הייתי ברורה לעצמי ובטוחה במה שאני עושה שכל דבר קטן היה יכול לגרום לי לרצות לסגור הכל ולחזור להיות שכירה.
אבל הכל קרה כל כך מהר ובתאוצה מטורפת שלא לקח הרבה זמן כדי שאני ארגע ואבין שמצאתי את המקום שלי ושאני לא יכולה להיות בשום מקום אחר ושאני ממש אוהבת ונהנת ממה שאני עושה.
עכשיו למשל, כשניסים עזב את המשרה שלו כשכיר והוא מתכוון להצטרף אליי, יש לא מעט אנשים שהרימו גבה והביעו דאגה כנה וציינו שזה ממש חסר אחריות.
הזמן לימד אותנו לשים את הפוקוס ואת ההקשבה לאנשים שיודעים להגיד לנו "כל הכבוד. איזה אמיצים אתם. ככה בדיוק זה צריך להיות".

 

מה יש בתחום הזה שמושך אותך?

מצאתי בו חיבור להמון עולמות תוכן שאני אוהבת ומתחברת אליהם וגם טובה בהם ויכולה לבוא בהם לידי ביטוי: האוכל, המכירה, היצירתיות, הגיוון, העבודה עם אנשים, היכולת לעזור לאנשים, ללמד אותם, להראות להם שאפשר את מה שנראה להם בלתי אפשרי ויש פה גם את מה שאני כל כך אוהבת וזה להקים דברים מאפס וליצור יש מאין.

כמה זמן עבר עד שהחלטת שאת הולכת על זה ופותחת עסק?

מהרגע שהתחלתי למכור תבלינים ועד שהבנתי שזה העסק שלי, עברה כמעט שנה. במהלכה הייתי בהריון עם הבת השלישית שלי, ילדתי, חקרתי כל הזמן את "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה" ורק תוך כדי "חופשת הלידה" הבנתי בעצם שיש לי עסק ביד, של התבלינים וכדאי להתחיל להתייחס אליו ברצינות. לקח עוד כמה חודשים עד שהחלטתי לבנות אתר, לעבוד עם מעצבת גרפית וליצור לוגו ושפה עיצובית. הכל היה בעסק הזה הפוך. קודם הוא נולד ורק אז יצרנו לו שם, זהות ותוכניות.

מאז, אני בתהליך אינסופי של למידה והתפתחות והתגבשות. כל דבר שקורה, כל למידה מביאה אותנו לעוד רמה חדשה של דיוק. הדרך שבה אנחנו רוצים ללכת. של הערכים שאנחנו רוצים לפעול לאורם. של המטרות והכוונות שלנו.
אנחנו לומדים בעיקר מהלקוחות שלנו – מה חשוב להם, מה הם אוהבים, מה לחזק, מה פחות עובד, מה חסר, מה הם רוצים עוד ויותר.
וגם מאנשי מקצוע שאנחנו מסמנים שיכולים לסייע לנו לפתוח את הראש ואת המחשבות, שיכולים ללמד אותנו את החלקים המקצועיים בשיווק וניהול העסק.

 

מה נתן לך את הפוש הסופי?

העסק התחיל כרעיון מקרי לדוכן פעם בחודש בשוק. לא הייתה לנו שום כוונה או מחשבה לפתח אותו לעסק. יחד עם זאת, כחלק מאימוץ הגישה לחיים של הפליאו מצד אחד, והעובדה שגם אני וגם ניסים היינו בבית מובטלים באותה תקופה, הבנו שאנחנו רוצים להיות עצמאים או לכל הפחות לעבוד יותר מהבית ולא לבלות את זמננו בשעות של פקקים על הכביש.

הרגע שבו הדוכן הזה, של פעם בחודש הופך לעסק, ההבנה הזו, נחתה עליי בערך שנה אחרי שכבר היינו בעניין, כבר הייתה לנו נוכחות אינטרנטית מרשימה בקבוצות הפליאו בפייסבוק, הפעילות בדוכן שלנו הלכה ותפסה יותר ויותר תאוצה ואפילו התחלנו לעשות קצת משלוחים עם הדואר.

היה רגע אחד, צלול, תוך כדי הנקה, שפתאום הבנתי. שכל ההודעות שקיבלתי מלקוחות, והסיפורים שלהם כשהם פוגשים אותי בדוכן, והשיתופים בקבוצות השונות בפייסבוק, הכל פתאום התחבר יחד להבנה שסוף סוף אני עושה משהו שאני ממש אוהבת ונהנת ממנו ויש בו את כל מה שרק חלמתי שיהיה בעסק משלי.

זה היה הרגע שבו הבנתי שכדאי שאני אתייחס לדבר הזה ברצינות כמו אל עסק באמת. ולא כמו אל תחביב נחמד שעוד רגע יסתיים.

האם היה ויתור גדול שהיית חייבת לעשות כדי להקים את העסק?

כמו כל עצמאית. הויתור הכי גדול הוא על הודאות. הידיעה הברורה, בכל 1 לחודש, כמה כסף ייכנס לחשבון הבנק ויהיה המשכורת שלי. וזה ויתור עצום. כי חוסר הודאות הרבה פעמים מוציא מאיזון אישי וזוגי, ויש המון רגעים של דאגות ופחדים ותחושות קשות, ויש לא מעט פעמים מחשבות כפירה ורצון לסגור הכל, לפרק הכל ולחזור לחיק הבטוח של השכירות.
וברגעים האלה, של הפחד והדאגה והתסכול ותחושת חוסר האונים מול חוסר הודאות –זה משפיע על כולנו.

המזל שלנו הוא שיש לנו זוגיות חזקה בשילוב עם אופי אופטימי ולכן אנחנו לא נשברים. להיפך. אנחנו יודעים שכל ירידה כזו מובילה לעליה משמעותית יותר גדולה. זה לא גורם לנו להזכר בזה מייד ברגע הראשון כשאנחנו מרגישים בירידה, אבל אנחנו היום מהר ומהר יותר יוצאים מהתחושות הקשות האלה.

עוד ויתור משמעותי זה הביחדנס. יש משהו של ביחד במקומות עבודה. גם אם העבודה היא סוליסטית בעיקרה, עדיין תמיד הייתי חלק מצוות חשיבה, דיונים וישיבות שמתקיימים כל כמה ימים, אנשים שאפשר לחשוב איתם, להתלבט, להתייעץ, אפילו סתם להוציא קיטור או לרכל ליד מכונת הקפה.
הלבד הוא לא פשוט. התחושה שהכל עליי, שאני לבד, שלפעמים מאגר הרעיונות שלי נגמר, התייבש, התדלדל, שאני צריכה מישהו שיזין אותי וילהיב אותי ויפתח איתי את המחשבות והרעיונות שלי, שיתלהב כמוני, שיבין אותי.
זה לא קל. זה הרבה פעמים אפילו מייאש.

החברים השכירים לא תמיד מבינים ושותפים לתחושות שלנו. גם בינינו לא תמיד יש את היכולת להכיל ולהבין אחד את השנייה עד הסוף או לעזור בחשיבה יצירתית. וגם בין החברות העצמאיות, לא תמיד אנחנו מתקשרות באותה רמה ושפה כי כל אחת נמצאת במקום אחר בעסק שלה, לכל אחת יש את האופי שלה של העסק שלה. עסק קמעונאי זה לא עסק של ייעוץ וההתמודדויות הרבה פעמים הן שונות ומורכבות יותר.

והשנה ויתרתי גם על הרעיון של להיות אמא במשרה מלאה שמקבלת את הבנות שלה בשעות הצהריים מהמסגרות עם ארוחת צהריים חמה ונמצאת איתן באופן מלא. הבנתי שאני חייבת לשחרר כדי שיהיה לי יותר זמן לעבוד, יותר זמן לייצר, יותר זמן למכור ולשווק ושאני חייבת את הפניות הזו וגם הן צריכות אותי פנויה ולא איתן בלחץ ובחצי אוזן.

יש לזה מחיר כלכלי, בכל זאת צהרונים עולים לא מעט. ויש לזה מחיר אישי פנימי שלי של לוותר על איזו שלמות שהתעקשתי עליה המון זמן. מצד שני, כשאני מקבלת אותן ב-4 אני כל כולי איתן בלי הסחות דעת ובלי ייסורי מצפון.

14560038_1190669971007261_1652290765399469584_o.jpg

מה הרווחת מהויתורים הגדולים שעשית?

חוסר הודאות מכריח אותי להיות כל הזמן יצירתית. להתפתח. לצמוח. להמציא את עצמי כל הזמן מחדש. וזה מאתגר. אומנם גם מעייף לפעמים אבל בעיקר ממלא. היכולת שלי לראות כל הזמן איזו דרך עברנו. כמה התפתחנו. איך צמחנו. מה השגנו. איך פעם לא ידענו דברים והיום אנחנו עושים אותם בקלות. איך פעם לא האמנו שמחזורי מכירות מסויימים בכלל אפשריים והיום הם פשוט קורים ועוד ועוד.

אז נכון שההכנסות שלנו לא ברורות תמיד בתחילת החודש, ולא תמיד יש ודאות מה יהיה אבל זה לימד אותנו יחד עם זאת ליצור עוגנים למה שחשוב לנו. ולחיות מתוך זה.

אנחנו חיים שהעסק משרת לגמרי את דרך ורמת החיים שאנחנו רוצים לעשות לעצמנו ואם פעם, חופש זה רק מתי שמקום העבודה מאפשר, אנחנו היום יוצרים לעצמנו את החופשים שלנו מתי שבא ומתאים לנו.

זה גורם לי לשים את האבנים הגדולות של חיי במקומות הנכונים להם. כמו למשל אימוני הקרוספיט שאני לא מוותרת עליהם כמעט. וכן. זה בא על חשבון זמן עבודה ויצירה של הכנסה אבל זה נותן לי שקט ומלמד אותי כל כך הרבה על עצמי שאני מבינה שזה יותר חשוב מכל עוד סטטוס שאעלה בפייסבוק....

את הביחדנס הזה אני מוצאת בעיקר בפייסבוק בקבוצות שונות שבהן אני פעילה. לא רק בהקשר העסקי. זה מזין אותי ומלמד "אותי המון ומהווה עבורי את המקום להתייעץ, ליצור סיעור מוחות וגם "לרכל ליד מכונת הקפה.
אני מסתערת על כל הזדמנות למפגשים כאלה באוף ליין. אבל היום אני גם בודקת שזה באמת ידבר את השפה שלי ויתרום לי.

אני יכולה להגיד היום שהדברים הכי גדולים שהרווחתי זה אותי. את מי שאני. סוף סוף אני באמת מכילה את כל מי שאני בלי לנסות להקטין את עצמי או להתאים את עצמי לאיזו מסגרת.
הרווחתי את הזוגיות שלי ואת המשפחה שלי. זה ממש לא מובן מאליו הנוכחות התמידית שלנו ביחד והפניות שלנו לבנות שלנו ולמשפחה שלנו. אני יודעת שזה היה אחרת לגמרי אם היינו שכירים ואני אוהבת כל כך שזה ככה. כמו שזה.

14590393_10154535076057278_8831714157539643400_n (2).jpg

 

מה הפחד הכי גדול שלך ואיך את מתמודדת איתו ביום-יום? .

הפחד הכי גדול שלי הוא שלא נצליח להתפרנס מהעסק. שלא נצליח לשמור אותו רווחי כל הזמן ולאורך זמן. זה מלחיץ אותי. זה מפחיד אותי. לפעמים זה אפילו משתק אותי
אבל אז ניסים בדר"כ מאזן אותי. בדר"כ מספיק שהוא ישאל אותי "מה האלטרנטיבה? מה תלכי לעשות עכשיו?" וגם כשאני צועקת עליו "נמאס לי. אני אחזור להיות שכירה. מה אני צריכה את הלחץ הזה" אני כבר יודעת שזה לא נכון. אני לא מסוגלת לחשוב על לחזור להיות שכירה...

בדר"כ מה שעוזר לי זה להניח לדברים. אפילו לעשות משהו שהוא ההיפך ממה שאני חושבת שאני צריכה לעשות. במקום עכשיו להלחץ ולעשות כל מה שאפשר כדי להשיג עוד הכנסות, אני מניחה לזה. הולכת לנוח. להפגש עם חברה. לשתות קפה עם ניסים. ואז השקט מחלחל והידיעה שאני, אנחנו מסוגלים להתמודד עם הכל והכל יהיה בסדר ויאללה. בוא ניצור משחק שמדליק אותנו לשחק. קמים. מנגבים את הדמעות וממשיכים הלאה.
ובדרך יש לי פחד שלקוחות לא יהיו מרוצים, שמשלוחים יעלמו, שאנשים לא יקבלו את מה שהזמינו...כאלה. אבל אלה פחדים קטנים, שמהר נעלמים כי באמת, בורכנו בלקוחות שמאד אוהבים לשתף ולפרגן.

 

ספרי לי דבר אחד קטנטן שלמדת על ניהול/שיווק/הקמת עסק - שעשה אצלכם שינוי גדול. לא הקלישאות הגדולות, דווקא טריק קטן, שולי, כמעט מובן מאליו.

שאותנטיות עובדת. שלהיות אנחנו מי שאנחנו ולהביא את זה לידי ביטוי בכל דבר שאנחנו עושים: באיך שאני כותבת ומפרסמת ברשתות החברתיות, בשפה שאני כותבת, בתוכן שאני כותבת, במפגש הפיזי והאישי עם הלקוחות, בטיפול במשברים, באריזות ובמארזים שלנו, בנראות שלנו. להיות אנחנו מי שאנחנו בלי להתיפיף מצד אחד ובלי לנסות לרצות, מצד שני.
האותנטיות שלנו עוברת בתמונות, במילים, במעשים ואנשים קולטים את זה ומרגישים את זה. וזה בסוף מה שמבחין אותנו ומבדיל אותנו מאחרים.

והרצון כל הזמן ללמוד, להתפתח ולשפר. כל הזמן. גם את זה הלקוחות שלנו קולטים. שאנחנו לא מקובעים. שאנחנו קשובים, שאנחנו כל הזמן מזיזים לעצמנו את הגבינה. הם אוהבים את זה, הם מתרגשים מזה והם לוקחים מזה לחיים שלהם וזה מה שעושה את ההבדל המאד משמעותי שלנו עבורם.

התבלינים של איילת - תבלין.jpg

היית עושה משהו אחרת אם היית יודעת את כל מה שאת יודעת היום?

הגישה שלנו באופן עקרוני היא שמכל דבר אנחנו לומדים וצומחים. שום דבר לא קורה סתם. אין באמת כשלונות או אי הצלחות יש למידות. אז מתבקש להגיד שאין שום דבר שהייתי עושה אחרת, ויחד עם זאת - הייתה תקופה שלקחנו ייעוץ עסקי שלא היה טוב עבורנו. וגרם לנו גם לעשות טעויות והשקעות לא נכונות.
אכלתי את עצמי. איך לא הקשבתי לאינטואיציה שלי, איך לא בדקתי יותר לעומק.
היום אני יודעת להגיד שאלמלא הטעות הזו, לא הייתי יודעת ולומדת את מה שאני יודעת היום. לא הייתי יודעת לבדוק, להקשיב, להשוות, לדרוש כמו שאני עושה היום.

הא....וגם הייתי מתעקשת על ליווי פיננסי צמוד. כזה שמלמד איך להתנהל נכון כלכלית ותזרימית ולא לומדת רק על סמך כל המכות, כוויות ושריטות שקיבלתי בדרך.

 

מה הדבר הקטן שגורם לך להרגיש שעשית את הצעד הנכון? שאת מרגישה שאת יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד "כל הכבוד"?

המיילים וההודעות שאני מקבלת מלקוחות שמספרים איך החיים שלהם אשכרה השתנו מאז שהם התחילו לבשל עם התבלינים שלנו.
הכי מרגש אותי זה כשבפוסטים שעולים בקבוצות שונות, אנשים שואלים "איזה תבלינים אתם הכי ממליצים לקנות" ו ¾ מהפוסט זה תיוגים שלי (כשזה לא קורה, אני יודעת כמה עוד עבודה יש לי לעשות). כשעולה פוסט , מתייגים אותי ושואלים איזה תבלינים שלי הכי כדאי לקנות וכשאני נכנסת לענות יש שם כבר מלא תגובות והמלצות והכוונות.

וכשאנחנו נמצאים בדוכן בשוק הפליאו, מגיע לקוח חדש ומתלבט מה כדאי לקנות ופונה אליו לקוח ותיק שבדיוק עומד בדוכן ועובר איתו תבלין תבלין ומסביר לו מה כדאי לו לקנות ומה מכינים עם כל דבר ומלווה אותו בכל תהליך הקנייה...זו מבחינתי ההוכחה הברורה שאנחנו עושים משהו נכון.


מה היית מייעצת לאנשים שרוצים לפתוח עסק כמו שלך?

בדיוק את מה שבן גוריון איחל לקיבוץ יוטבתה ב 1957:
תעיזו, תתמידו, תצליחו.

אם יש לכם חלום. תעשו את מה שנדרש כדי להגשים אותו. פשוט תעיזו. זה לא אומר לקפוץ ראש לבריכה בלי מים, זה כן אומר לבדוק את השטח ולוודא שאתם יודעים איך בכלל להתחיל.
ותתמידו. הדרך היא אף פעם לא לינארית ולא בעלייה מתמדת למעלה. לפעמים העלייה מתונה, לפעמים יש ירידה לפניי העליה הבאה, הכי קל זה לוותר ולהרים ידיים. יותר קשה זה להתמיד. להתעקש בכל זאת. אז כמובן שלא בכל מחיר, אבל עדיין. חשוב להתמיד. אין קיצורי דרך ואין קסמים ושלא ימכרו לכם כאלה. יש דרך שצריך ללכת בה. ולפעמים לסלול אותה.
ואם באמת הולכים אותה מצליחים. והצלחה זה לא מקום להגיע אליו. זה רגעים שאוספים לאורך כל הדרך וממלאים את התיק שלנו עם צידה להמשך הדרך.

אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה זה עד כמה חשוב לזרוק את הקוביה ופשוט לשחק. לזוז. להיות בתנועה. תנועה מייצרת תנועה שמביאה עוד תנועה שיוצרות מציאות ותוצאות. בלי תנועה לא נוצר כלום.

אז פשוט תזוזו. תייצרו תנועה. אפילו בצעדים קטנים.
תהנו. תמצאו את ההנאה שבדברים.

ותזכרו שאין שום דבר שהוא לא אפשרי. הכל אפשרי. אם מחליטים שזה מה שרוצים. כן. יש מחירים ויש השלכות וצריך להסכים לחיות איתם. וברגע שמסכימים באמת, אז כל דבר שאנחנו רק רוצים יכול להיות אפשרי."


מוזמנים לעמוד הפייסבוק ולחנות האונליין של איילת וניסים וכל המשפחה :) 

עסקים קטנים שמעוניינים להצטרף לפרוייקט מוזמנים לכתוב מייל בצירוף הכותרת "למה עשיתי את זה לעזאזל?" לכתובת : hadar@mcopy.co.il


הדר ביסמוט.jpg

 

הדר ביסמוט, מנהלת את קהילת השוות באזור פרדס חנה-כרכור, קהילת אנשי העולם החדש ושותפה בפרוייקטים "למה עשית את זה לעזאזל?" ו-"ללמוד או לא".
מקדמת שייכות בארץ דרך קהילות.
יוזמת, מגשימה ועובדת על הדבר הגדול הבא.