ההגדה של פסח – איזה פספוס

** עריכה ל-2018 – בסוף הפוסט נוספה תגובה מעמיקה של אחד הקוראים **

כשילדים גדלים הם מפסיקים לחפש אפיקומנים, ומתחילים לעשות ילדים משלהם, כדי שיהיה למי להחביא.

וכשאלו נולדים – המשפחות מתפצלות.

וכך יצא, שהיינו השנה רק שישה מסביב לשולחן. 

משפחה חילונית למדי, שהמסורת היחידה שהיא שומרת עליה בקנאות היא קיומו של סדר פסח.

עד השנה, הסדר איפשר לנו לכבד את סבא וסבתא שהיו קצת יותר מסורתיים. אבל הם כבר לא איתנו. בנוסף, הסדר מאפשר לנו להעביר את המסורת לילדים – אבל הפעם גם הם לא היו מסביב לשולחן.

״אם לא בשביל סבא, ולא בשביל הילדים – אז בשביל מי?״

רגע לפני שהתיישבנו לשולחן – שישה מבוגרים בין גיל 30 ל-70 – הבנתי שאנחנו חייבים למצוא משמעות לקריאת ההגדה. אחרת, מה יעצור אותנו מלקפוץ ישר לאוכל? אנחנו הרי לא עושים דברים ככה סתם – בחרנו להיות חילוניים כדי לקנות לעצמנו את האפשרות להטיל ספק.

ואז החלטתי – השנה אני אקרא בהגדה. כלומר אקרא אותה על אמת. אתעמק בה, אנסה להבין מה אני קורא, ועל מה מדברים פה. אתבונן בה כמו בכל יצירה כתובה. בעיניים פקוחות וסקרניות.  

והנה מה שהבנתי – ההגדה של פסח היא פספוס ענק.

תכף אסביר, אבל לפני כן אתחיל דווקא בכמה דברים חיוביים שמצאתי בסדר הפסח.

״תורך לקרוא!״

קריאת ההגדה היא הזדמנות מצוינת להתמודד עם אחד הפחדים הגדולים של האדם המודרני (מאז שנמרים כבר לא רודפים אחריו) – עמידה מול קהל.

כל אחד בשולחן צריך לקרוא חלק מההגדה. לפני שמגיע תורו יש התרגשות קטנה, או פחד… האם אקבל את החלק שכתוב בארמית? האם אצליח לקרוא בלי שגיאות? האם קולי יעמוד לי או שאגמגם? האם עורך הסדר יזכור לשחרר אותי מהמטלה הזו אחרי פסקה או שתיים?

ובאופן מכוון או לא, כדי לגרום לזה לקרות ביתר קלות, דחפו לנו חכמינו ארבע כוסות יין בזמן יחסית קצר. 

הא לחמא עניה?

השימוש בשפה המיושנת נותן תחושה של פעם, וגם של קדושה. אתה מרגיש כאילו אתה קורא בכתובים שנכתבו לפני מאות שנים – וזה יוצר חיבור היסטורי שלנו עם אבות אבותי אבותינו. היה אפשר להגביר את זה עוד יותר, אם היינו קוראים מתוך הגדות שהן באמת עתיקות. אם ביד שלי הייתי אוחז בספר מתפורר, עם ריח של 400 שנה, זה היה מעצים את החוויה. אבל אפילו בכריכה חדשה, מילים ״ישנות״ מצליחות להעביר את התחושה של ״וואו, זה אשכרה נכתב בתקופת הפירמידות״.

ספר עם הפעלות

העובדה שההגדה משובצת בפעילויות – אליהו הנביא, קערת ליל הסדר, האפיקומן, שירה משפחתית – גורם לסדר להיות חוויה שלמה, ולא רק קריאה בציבור. וזה מדהים.

אז מה הבעיה?

הבעיה היא שההגדה לא כתובה טוב. בלשון המעטה. 

היא כתובה בצורה לא נגישה. הסיפורים לא מסודרים כמו שצריך. זה לא עובר. קשה לעקוב אחרי הקריאה. מסובך להבין באיזה חלק נמצאים עכשיו. והעובדה היא – שרובינו קוראים אותה מבלי להבין מה אנחנו קוראים. אנחנו מצליחים לקרוא – כי אנחנו יודעים עברית – אבל הרוב הגדול לא ברור. 

למה זה ככה? יש לזה הסבר מאד פשוט –

את ההגדה התחילו להגות בימי בית שני. עם השנים ״שיפצו״ אותה חכמים מתקופות שונות. במאה השמינית היא עלתה על הכתב – ומאז המשיכה עוד ״להשתדרג״. הוסיפו לה קטעים חדשים, אבל כנראה שאת הקודמים השאירו כמו שהיו.

אז ההגדה של ימינו היא אוסף של טקסטים, לא ערוך, לא מסודר, לא נגיש. נכון – בני ישראל עוזבים את מצרים אחרי שהם עשו קצת יותר מדי סקס, הם הופכים משבעים איש לגוי כזה גדול שכבר קשה להתעלם ממנו, עד שהמצרים מחליטים שזה לא לעניין. אלוהים עושה בהם שפטים, הים נחצה לשנייים, והם יוצאים מעבדות לחירות וכל זה.

עד כאן סיפור מצוין שכל אחד יכול להבין – מבוגרים יכולים לפרש ״עבדות לחירות״ לעצמם, והילדים יכולים לדמיין את הפשט.

אבל כל השאר הרבה פחות ברור…

זה שאינו יודע לשאול

נקח למשל את הסיפור עם ארבעת הבנים. איזה יופי, ארבעה בנים, כל אחד מהם שונה. אחלה התחלה לסיפור מה יהיה לבנים האלו לומר? זה מסקרן! יותר מזה, האקשן מתעורר במשפחה – למי יתנו לקרוא את הטקסט של הבן החכם? ולמי יתנו את זה של הרשע? יש גיבורים, יש סקרנות, יש אקשן – ואז? כלום. למי שאינו חכם בתורה, אין מושג מה אומר כל אחד מהבנים. האם יש לקח לסיפור? אנחנו מסיימים את הקריאה, וממשיכים הלאה. מרגישים תסכול שלא הבנו כלום, או יותר גרוע – שעמום. עשינו וי, ואפשר להמשיך קדימה. 

אני בטוח שאם הייתי עושה גרף שמראה כמה פעמים מישהו בשולחן שואל ״מתי כבר האוכל?!״ הוא היה עולה ככל שקטע הקריאה האחרון היה פחות ברור. 

כן, אתם יכולים לטעון – ״נו בחייך, ההגדה כתובה בשפה גבוהה, עובדה – החכמים פירשו אותה יותר מ-500 פירושים!״ תטענו עד מחר. אני טוען – זה פספוס ענק. גם ״העץ הנדיב״ זו אלגוריה – אבל לקרוא אותו סביב לשולחן היה גורם גם למבוגרים וגם לילדים לחשוב. להפיק לקח. ללמוד משהו.

אז אולי יש משפחות בהן עוצרים אחרי כל פסקה, והחכם הגדול מסביר לכולם במה היה מדובר, ואז נפתח דיון. אבל אני מהמר שזה לא קורה אצל אפילו אחוז אחד מהמשפחות. כלומר, 99% פשוט קוראים משהו, לא מבינים אותו, וממשיכים. לא חבל?

שלושה גברים מתווכחים

ויש את הקטע בו רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר ורבי עקיבא מתווכחים על הפירוש המדוייק ל״עשר מכות״. זהו דיון מאד נישתי על נושא לא כזה מעניין – ויסלח לי מי שצריך. אני בטוח שלשלושת החכמים האלו היו דיונים הרבה יותר מסקרנים, שהיה גם אפשר ללמוד מהם משהו. למשל, מדוע אלו המכות הספציפיות שאלוהים בחר בהן?

ולמה זה פספוס כל כך גדול?

בני ישראל אוהבים את סדר פסח עד כדי כך שאפילו החילוניים ממשיכים לקיים אותו (כמעט) כהלכתו. מיליוני משפחות, יושבות כל שנה, סביב השולחן, וקוראות יחד ספר שלם! אתם מבינים כמה זה מטורף?! 

ואני לא מדבר על האג׳נדה עצמה של ההגדה. יש כבר מזמן הגדות אלטרנטיביות – הגדה פמיניסטית, והגדה טבעונית, ובקיבוץ יש כאלו כבר משנות השישים. לא, אני טוען שאת אותה ההגדה המסורתית אפשר לעשות הרבה יותר טוב, מבלי לשנות את האג׳נדה (ולא חשובה דעתי עליה כרגע). 

אני בטוח שאם תקחו עשרה חכמים בתורה – שהם גם עורכים מצוינים, ותתנו להם משימה – לערוך את ההגדה מחדש, כך שמשמרים את השפה המיושנת, ואת הסיפורים החשובים, ומכבדים את מקורות ההגדה, אבל מצד שני מסדרים מחדש את מה שצריך, מוציאים החוצה את מה שגורם לאנשים להשתעמם/לא להבין – היינו מקבלים הגדה מצוינת, נגישה, בהירה. כזו שגורמת לקוראים להישאר מרותקים, כזו שמלמדת את הילדים לקחים, כזו שגם בתור חילוני – היה יותר קל למצוא בה משמעות, והמטרה של סדר-פסח לשמר אותנו בתור עם שזוכר את אבותיו היתה נשמרת. 

עולם יותר נגיש יעלה את הרמה של כולנו

יוצא לכם לקרוא הרבה ספרי היסטוריה? ומה עם ספרי פילוסופיה? לא כל כך, נכון? אבל זה לא משום שהנושא לא מעניין אתכם. זה כי הם כתובים בצורה לא נגישה.

עובדה היא, שכשהגיע ד״ר יובל נח הררי וכתב את ״קיצור תולדות האנושות״ ואת ״ההיסטוריה של המחר״ – שהם בעצם מכילים המון היסטוריה ופילוסופיה – אז פתאום כולם רוצים לקרוא אותם. הם הפכו לרבי-מכר בכל העולם. הם נגישים, והם קריאים, ופתאום כולנו יכולים לשוחח על היסטוריה בסלון שלנו – גם אם אין לנו חבר שהוא פרופסור באוניברסיטת ירושלים.  ויש עוד המון דוגמאות כאלו – מהבלוגר של WaitButWhy, דרך אלן דה-בוטון ואחרים – שמצליחים לדבר בשפה נגישה מבלי להוריד את הרמה של הידע אותו הם מעבירים.

אז גם הגדה יותר נגישה, תעשה את העבודה יותר טוב מהנוכחית. 

שלכם, השונרא.

*** עריכה ל-2018 ***

בשנה שעברה, כשהפוסט התפרסם הוא עורר המון תגובות. אחת מהן הגיעה מאברהם גלייזר – אותו אני לא מכיר. היה חשוב לאברהם לענות לי באריכות ובסבלנות. אז הבטחתי לו שבשנה הבאה אפרסם את תגובתו לפוסט כאן. והנה זה קורה. רגע לפני, רציתי גם להודות לזכריה לנדאו, שהגדיל לעשות, ושלח לי במתנה הגדה לפסח שעשויה בצורת קומיקס ועוזרת להבהיר מה קורה בכל חלק שלה.

תגובתו של אברהם מופיעה מתחת לשאר התגובות פה בהרחבה

והנה מה שכתב בתגובה אברהם גלייזר

נתחיל בזה וזה סוד אבל לדעתי גם רוב האנשים הדתיים אינם מבינים את תוכנה של ההגדה ומה הקשר הפנימי העובר כחוט השני דרך כל התהליך (גם אני איני מבין הכל אבל אנסה להסביר לפחות את המהלך הכללי).

אז כפי שידוע לך, היהודים הם המאסטרים של העולם כולו בהעברת רעיונות עמוקים מאוד דרך הפיכתם למעשים וטקסטים. איני מכיר אף עם שיש לו ספר חוקים וריטואלים יומיומיים כ”כ מפורטים ועשירים בפרטים (לטוב ולקשה! תחשוב כמה שנים צריך בשביל ללמוד את כל הכללים האלו). בנוסף אחד מנושאי הליבה הוא חינוך, חינוך, חינוך. חלק מאוד גדול ממה שאנחנו עושים ביומיום עוסק בחינוך הילדים לדרך שאנו מאמינים בה (דוגמא קטנה היא שצריך לברך בקול על כל מה שאנו אוכלים על מנת שהילד ישמע מה אני עושה ויגיד אמן, כאשר הברכה מסמלת את העובדה שאני מכיר בעובדה שהפרי שאני אוכל כרגע אינו שלי ואינו מגיע ממני והברכה כביכול הופכת אותו לשלי ואני יכול לאכול אותו).

הלילה שאנו קוראים לו ליל הסדר, הינו בעצם לילה מרכזי בחינוכנו שלנו ובעיקר חינוך של ילדינו למה שאנו מאמינים בו וחשוב לנו. כל הפעולות שאנו עושים בלילה מטרתם בעצם לעורר בנו ובילדינו שאלות, לגבי מה אנו עושים כאן, ומה המשמעות של להיות בן חורין. וכן שאם נעשה ונבין את המשמעות הפנימית של הסדר. זה ישפיע לנו על כל השנה.

אז קודם כל יש סדר, יש תהליך. לכל שלב יש שם ופעולה המוצמדת אליו (לכן קוראים לו ליל הסדר). מתחילים בקדש שהוא הקידוש. כמו בשבת שבו אנו מצהירים שבעצם כל מה שהולך לקרות הלילה הוא מיוחד ומובדל (משמעותה העמוקה של המילה קידוש היא הבדלה, הפרדה מהיום יום והרגעים הרגילים). לאחר מכן אנחנו רוחצים את ידינו ואוכלים מנת פתיחה שאמורה לפתוח לנו את התיאבון לארוחה שתבוא אח”כ (זה נוגע לסימני הסדר של ורחץ, כרפס ויחץ). ואז מתחילים לומר את המגיד שהוא הליבה של ההגדה. ד”א אני מסכים איתך שהטקסטים לא ברורים, לא ברור ההקשר הפנימי שלהם וכפי שאמרתי גם אני עצמי איני מבין לעומק את כל ההקשרים.

מתחילים בהכרזה שבשל העובדה שאיננו עבדים יותר ויש לנו שפע, אנו מזמינים את כל מי שלא שפר עליו מזלו להצטרף אלינו ללילה זה.

לאחר מכן אנו מעודדים את הילדים וגם את עצמנו ללמוד לשים לב לשינויים הקורים בלילה זה (שירת מה נשתנה) ובכלל (לפעמים איננו שמים לב לשינויים הקורים בחיינו בגלל היום היום השוחק).

ואז יש סיפור (מעשה ברבי טרפון וכו’). ע”מ להבינו יש להבין את הרקע ההיסטורי שבו הוא מסופר. מדובר על המנהיגים הרוחניים והפוליטיים של עם ישראל, שלאחר חורבן בית שני (שקורה בשנת 70 לספירה). תפקידם הוא לשקם את ההרס הנורא, הן הרוחני והן הגשמי השורר בארץ לאחר המלחמה עם הרומאים. הם יושבים בבני ברק ולא בירושלים ההרוסה והם יושבים לבד ללא התלמידים, מה שמעורר חשד, מכיוון שאם זה לילה שבו צריך ללמד את הילדים והתלמידים מה אתם עושים לבד כל הלילה. חלק מהפרשנויות מייחסים להם את תכנון מרד בר כוכבא שקורה בשנת 135 לספירה ולכם הם לבד. ידוע שרבי עקיבא שהיה אחד החכמים שישבו שם, היה הגיבוי הרוחני לבר כוכבא ואפילו התייחס אליו בתור המשיח.

והסיפור בעצם משנה את התפיסה, עד אותה תקופה שאת הסיפורים המועברים לגבי יציאתו של עם ישראל ממצרים ניתן גם לספר כל הלילה עד הבוקר ולא רק בצהריי היום והערב כפי היה עד אותה תקופה (המצווה המקורית של הקרבת קרבן פסח בבית המקדש חלה, החל משעות הצהריים של ערב החג ואכילתו בערב עד חצות הלילה).

לאחר מכן אנו מכריזים כי היינו עבדים לפרעה ויצאנו ממצרים. אני חושב כי חלק גדול מהטקסטים (כגון הטקסט שהתייחסת אליו בבלוג לגבי עשרת המכות) בא לתאר את יכולתם של חכמים לקחת טקסטים שאנו מבינים אותם בצורה מסוימת ולתת להם פרשנות אחרת ולפעמים נועזת (ביננו מה זה משנה שהמצרים לקו 10 מכות ועל הים לקו 50 מכות). זה חלק מביטוי של חירות ומעוף חשיבתי שלא קיים אצל עבדים ואנשים עם מנטליות של עבד.

חלק נוסף המעיד על היותנו בני חורין הוא הטקסט הארוך אילו הוציאנו ממצרים וכו’ … דיינו, הוא היכולת לתת תודה על כל שלב שאנו עוברים בפני עצמו, גם הקשה ביותר, המורכב ביותר והלא ברור ביותר, תוך כדי התהליך עצמו ולא רק בסופו אחרי שאנו מגיעים אל מנוחה והנחלה. בעניין הזה אני מניח שאיני מחדש לך דבר, בתור אחד שעושה כל הזמן דברים חדשים ואני מניח שיש לך ספקות לאורך הדרך ולא הכל הולך חלק.

ולבסוף ובזה אסיים, התודעה או הנקודה העמוקה ביותר שההגדה וליל הסדר אמורים ללמד אותנו, היא אמירת התודה. לעבדים ואנשים עם מנטליות של עבד, אין על מה או לא יכולים להגיד תודה על התהליך והקשי שהם עוברים מכיוון שמוחם משועבד למישהו או משהו אחר.

אם רק נדע לומר תודה על כל דבר קטן שיש לנו, על שלב שעשינו ועברנו בחיים – דיינו.