“למה עשית את זה לעזאזל?!” הוא פרוייקט של ראיונות כתובים עם בעלי עסקים קטנים בתחילת הדרך. הם מספרים על מה שהניע אותם לפתוח את העסק ועל הפחדים שהיו צריכים לגבור עליהם בדרך. את הפרויקט מנהלת ועורכת הדר ביסמוט.
“‘פלאות – מִשְׂחקי ילְדוּת‘ היא חנות קטנה ומטריפה שיש בה את כל מה שאני ואפרת (השותפה שלי) לא עומדות בפניו. החנות מיועדת לילדים בגיל או בנפש, מה שאומר שגיל הוא ממש לא העניין, וההשראה אליה קשורה בחדרי הפלאות בתקופת הרנסנס באירופה.
חדר פלאות היה אוסף אנציקלופדי של חפצים ללא קיטלוג ברור, בתקופה בה גבולות הקטגוריות של עולמות התוכן עדיין לא היו ברורים. ככה גם אצלנו: צעצועים, עיצוב, אקססורייז – תמהיל של הכל מהכל בדגש על איכות, אסתטיקה, נוסטלגיה, קסם, דמיון ועולמה של הילדות כפי שהוא אמור להיות בעינינו. בשורה התחתונה – כל מה שאנחנו מתאהבות בו מגיע לחנות!
אני מיכל, בת 38, נשואה לאבי, אמא לנטע (7) ונגה (4) והאישה השניה שלי היא אפרת מור גרנות שותפתי לחלום ולמימוש של ‘פלאות – משחקי ילדות’ בשנתיים האחרונות.
מה רצית להיות כשהיית קטנה?
אם הייתה שאלה שהלחיצה אותי, הבהילה אותי, הפחידה אותי, הרתיעה אותי ועוד מיליון מילים שליליות נרדפות – זו הייתה השאלה מה תרצי להיות כשתהיי גדולה.
בשנים המבוגרות שלי השאלה הזו העסיקה אותי זמן ממושך ואף פעם לא הצלחתי לשאול אותה מנותקת מהקשר – כלומר במה אני רוצה לעבוד למשל. זה תמיד הסתבך עם הרגש, החלומות, הרצון במימוש ותמיד הייתה יותר מה אני רוצה לעשות בחיבור להגדרה עצמית.
עם התהליך הרבה תפיסות נפרמו כמו למשל שההגדרה העצמית שלי ממש לא קשורה (בהכרח) לעיסוק שלי, לעבודה שלי ודווקא מתוך השחרור הזה נולדה האפשרות לנסח את החלום וגם ללכת עליו.
היו לי כמה תשובות תמימות וכנות בשלבים היותר מוקדמים כמו רקדנית/עורכת דין/להציל את העולם (באמת….) אבל בשלב מסוים החלטתי שהתשובה המתחמקת הטובה ביותר תהייה – מאושרת.
איך החלום שלך קשור לעסק שלך היום (אם בכלל)?
המסע שהוביל בסופו של דבר לפתיחת החנות לגמרי קשור לשאלה העמוקה הזאת של מה תרצי להיות כשתהיי גדולה. כל מה שקרה לי בחיי, כל החלטה, פנייה או פגישה הן אלו שסללו את הדרך, הפכו אותי למי שאני היום ובכך גם את מי שאני שהחליטה על פתיחת החנות.
מתי הבנת שאת רוצה לפתוח עסק משלך? מה היה הטריגר?
חוויתי תסכול גדול מההסתכלות המאוד טוטאלית שלי על העולם ויחד עם פרפקציוניזם (שלעיתים היה בעוכריי), תמימות מאוד גדולה, ניסיון להישאר נאמנה לעצמי ולפנטזיה להיות עצמאית – הובלתי תמיד לתחושת פער מאוד חזקה בין היכולות שלי והנתינה שלי לבין ההערכה והתגמול שקיבלתי. בין המקום שהייתו בו לבין המקום שרציתי להיות בו.
פינטזתי שנים להיות עצמאית אבל איפה שהוא באזור גיל 34 כבר היה ברור לי ששכירה אני לא מתכוונת להיות יותר, לא משנה מה. חוץ מזה שהרצונות שלי הפכו להיות כל כך ספציפיים שהייתי צריכה להמציא מקום שיצליח להתאים לכל הפינות בדיוק.
מה עשית לפני שפתחת את העסק?
יש משפט מדהים בעיניי, פשוט אבל עולם ומלואו: הדרך חכמה מההולך בה.
המשמעות שלו היא שחיינו נעים בדרכים מסתוריות. רצונות פוגשים אנשים, מסלולים מצטלבים, אירועים מתרחשים. אני מאמינה שהכל קורה מסיבה והרבה פעמים קל לנו לראות ולהבין את זה בדיעבד אבל החוכמה היא לזכור את זה כאן ועכשיו. כל הזמן. בזמן שאתה הולך את הדרך ומבין שאתה חייב ללכת אותה.
באופן שלא יכולתי לראות או להבין אותו קודם לכן אלא רק בדיעבד, כל מה שלמדתי בעבר, כל מה שעניין אותי, כל העבודות שלי, יחד עם כל החוויות שלי הפכו להיות סכום הגדול מסך כל חלקיו ותרמו ויצרו את העסק ואת מי שאני בעסק.
החל בתואר הראשון שלי באמנות רב תחומית באוניברסיטת ת”א, לאחר מכן לימודי האוצרות, הלידה של הבנות, המגע שלי עם האנתרופוסופיה, שנים רבות של ניהול עסקים קטנים בעיקר בתחום העיצוב והאמנות, וכלה בהפקת אירועי התרמה עבור עמותות וגיוס משאבים.
איזה תגובות קיבלת כשסיפרת שאת פותחת את העסק? איך הן השפיעו עלייך? האם היו אנשים שהחלטת לא לספר להם בכלל?
בשלב הראשון חששתי מאוד לספר לאנשים. היו לי בעבר לא מעט רעיונות והחשש שעולה פה עוד רעיון שלא יצא לפועל בסופו של דבר יצרה אצלי חוסר רצון לשתף.
בשלב מסוים עם ההתקדמות, הרצון לשתף עלה מאוד חזק, כמעט מאותו מקום שלא רציתי לספר. עכשיו רציתי לספר: הנה תראו את הרעיון הזה אני הולכת לממש!
ואז התחילו התגובות שרובן ככולן היו תחת הכותרת ” 90% מהעסקים הקטנים נסגרים בשנה הראשונה” ורואי שחורות מהסוג הזה. זה לא נאמר מכוונות רעות (אני מקווה להאמין) אלא באמת מדאגה כנה, שיקופים, חרדות. You name it – I heard it.
מה שהיה מעניין הוא שהייתה לי אדישות מסוימת לתגובות האלו (בטח לא כל הזמן, ברגעי משבר והיסטריה המשפטים הדהדו לי טוב טוב בין סירנות האזהרה שצווחו לי בראש) אבל היה בי משהו שהיה חייב ללכת על זה, גם אם זה יתרסק. גם אם זה יתפוצץ לי בפנים. ולכן התגובות האלה הפסיקו להיות רלוונטיות.
חוץ מזה שאני באמת מאמינה שכשזה מדויק, מדויק לך בעולמך הפנימי – אז אין נכון ולא נכון בעולם שבחוץ. זה יקרה, זה ישתקף החוצה. ואני חייבת להודות שהמון דברים קרו כמעט באורח קסם: החיבור עם אפרת, מציאת המקום, הלוגו ואפילו זה שעד היום לא משנה שכמות המוצרים הכפילה את עצמה מאז הפתיחה אלוהים יודע פי כמה, לכל דבר אנחנו מוצאות מקום:)
למה בחרת דווקא בתחום הזה? מה יש בו שמושך אותך?
אני לא אשכח איך כשהגיעו צעצועי קפיץ קטנים נמתחים כאלה לחנות, פתאום קלטתי שלאמא שלי ז”ל, הייתה חולשה רצינית לצעצועים! ותמיד הזכירה איך לה כילדה לא היו צעצועים ושהיא כנראה בחסך. אני חושבת שבלי לשים לב גם לעניין הזה הייתה השפעה עלי…
חוץ מזה, אמנות ואסתטיקה היו מאז ומעולם כמו אוויר לנשימה אצלי. הלידה של הבנות חיברה את העולמות הללו ובראה את פלאות. חלק משמעותי היה שיהיה מקום פיסי, כנראה שאני בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי.
כמה זמן עבר עד שהחלטת שאת הולכת על זה ופותחת עסק? מה קרה בין הרגע שהרעיון לעסק עלה ועד שהוא יצא לאור?
הרצון להיות עצמאית נולד ראשון, עוד לפני הרעיון הקונקרטי. מאז נולדו המון רעיונות שרובם לא התחילו אפילו לצאת לפועל והתפוגגו או נגנזו בשלב שעוד היו גז.
אני חושבת שמשהו במעבר לפרדס חנה היה לגמרי גורם מכריע, מן מרחב חדש שנפתח. אז הייתי כבר אחרי הלידה של הבת השנייה שלנו, גם מן צומת שאיפשרה לעצור הכל ולחשב מסלול מחדש. למרות שבאותו הזמן הייתי מאוד עסוקה בלדאוג ולעזור לאמא שלי שהייתה צריכה אותי עם הדרדרות מצבה אחרי 10 שנים של מאבק עיקש במחלת הסרטן.
שני מהלכים קריטיים שבלעדיהם העסק לא היה קם:
1. להחליט לפנות לליווי עסקי. בעזרתה של ריקי אלימלך הנהדרת שלא ויתרה על מ”מ של עבודה עצמית מדייקת – נבנתה תמונה מדוייקת של בדיוק מה איך למה וכמה.
2. המפגש עם אפרת וההחלטה ללכת יחד. העובדה שמתוך התגלגלות החיים נפגשנו במן בליינד דייט שמטרתו הייתה להכיר בשביל להקים עסק משותף – ושאנחנו מסתדרות!!! זה הזוי. כמעט בלתי נתפס:) טפו טפו טפו חמסה שום בצל. ממש מודה על המפגש המושלם הזה.
מה נתן לך את הפוש הקובע?
הרגע בו הבנתי שאני הולכת על זה (אחריו היו עוד איזה מאה רגעים בהם החלטתי שאני יורדת מזה) היה אחרי המוות של אמא שלי. הדחף לנסות כי אחרת אני לעולם לא אדע, קיבל אומץ שם.
האם היה ויתור גדול שהיית חייבת לעשות כדי להקים את העסק?
שעות שינה?…לא יודעת, אני מבינה את השאלה אבל לא חווה וויתור, להפך. הרבה יותר מפחיד שיקרה משהו לחלום שלך מאשר אם אתה עובד בתוך חזון או חלום של מישהו אחר. ברור שעמוס והאחריות גדולה למרות שלא בהכרח גדולה יותר משהייתי חשה כשכירה. אבל כן שורה תחתונה אני אחראית בסופו של יום על משכורות של עוד אנשים.
מה הרווחת מהויתור הגדול שעשית? איך הוא לקח אותך למקומות טובים יותר?
העסק והאחריות הגדולה מביאים אותי להיות מאוד עם היד על הדופק – גם על התחושות שלי, הרצונות שלי, אפילו על מצבי הרוח שלי – חייבת להיות נאמנה בכל רגע עד כמה שניתן כי הכל משתקף בעסק, באווירה מול הספקים, מול הלקוחות, עם אפרת, עם העובדות, וזאת אחריות.
צילום: נעה זני
מה הפחד הכי גדול שלך ואיך את מתמודדת איתו ביום-יום? מתי הוא מופיע ואיך הוא מתבטא? (לחץ, נדודי שינה, כאבי בטן, כאבי גב, עייפות כרונית וכו’).
שזה יגמר, שזה יפסק, יעלם – שלא מבחירתי. נראה לי שכל התופעות בסוגריים מופיעות כשהפחד מגיח:)
ספרי לי דבר אחד קטנטן שלמדת על ניהול/שיווק/הקמת עסק שעשה אצלך שינוי גדול.
שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. תמיד ידעתי את זה, תמיד האמנתי בזה אבל עכשיו זה פשוט מוכיח את עצמו.
מה הדבר הקטן שגורם לך להרגיש שאת יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד “כל הכבוד”?
עצם העובדה שניסיתי וזה שאני ממש ממש ממש אוהבת ללכת לעבודה!!! לא הייתי עושה שום דבר אחרת.
מה היית מייעצת לאנשים שרוצים לפתוח עסק כמו שלך?
להתכונן טוב טוב, ללמוד את החומר, להבין למה נכנסים, מה הסיכויים ומה הסיכונים ולבדוק טוב טוב איפה הלב שלהם נמצא”.
‘פלאות – מִשְׂחקי ילְדוּת‘ נמצאת בפינה קסומה ברחוב החרובים 10 בפרדס חנה – בצמוד לקפה שכונתי אפוף קסם בעצמו – גבריאלה ורות. מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק ואפילו יותר בחיים האמיתיים.
עסקים קטנים שמעוניינים להצטרף לפרוייקט מוזמנים לכתוב מייל בצירוף הכותרת “למה עשיתי את זה לעזאזל?” לכתובת : hadar@mcopy.co.il
הדר ביסמוט, כותבת מיקרו קופי, מנהלת את קהילת השוות באזור פרדס חנה-כרכור ושותפה בפרוייקטים “למה עשית את זה לעזאזל?” ו-“ללמוד או לא”. יוזמת ומגשימה
