Please enable javascript in your browser to view this site!

הדברים שלמדתי ביום הראשון שהפכתי להיות עצמאי

[רן פינקלשטיין יצא לדרך עצמאית והוא מתארח פה כדי לספר לכם איך זה מרגיש]

היה זה בוקר יום חמישי. הילדים ברחבי הארץ חזרו לבית הספר, ואני התחלתי בית ספר חדש משל עצמי. יצאתי לדרך כעוסק עצמאי.

בתור אחד שהיה שכיר בחמש השנים האחרונות, תמיד היה נראה לי שחייהם של הפרילאנסרים הם מהטובים שיש. קמים בצהריים, מקבלים הרבה כסף, אין להם בוס על הראש והם יכולים לדפוק שנץ בכל רגע נתון.

אז ביומי הראשון הבועה הגדולה התנפצה והבנתי שלמרות שיש יתרונות רבים בתור מי שכל דאגותיו הן הוא עצמו, יש גם כמה דברים שהם לא כמו שחשבתי. כלומר זה היה מתוק יותר מרחוק.

1. אני הולך לעבוד הרבה יותר קשה

זהו, אין תרוצים, אין חברה גדולה "להתחבא" מאחוריה, אין את מי להאשים. אני אחראי לעצמי ולמעשיי יותר מאי פעם. אם בשנים שחלפו הייתי צריך לבנות לעצמי שם – עכשיו אני צריך להוכיח מה הוא באמת שווה. ועכשיו כבר אין לי בוסים, יש לי לקוחות. אלה אותם אנשים שכמוני מנהלים עסק שבזכותו הם יכולים להתקיים. לא יכול לקרות מצב שאני מבזבז להם את זמן, מחפף בעבודה או דוחה דברים ממחר למחרתיים. לא שהדברים האלה היו בסל הערכים שלי קודם, פשוט עכשיו הם מקבלים עוצמה הרבה יותר חזקה.

2. אני אמשיך לקום מוקדם בבוקר

למעשה, אני אפילו קם מוקדם יותר. סדר היום שלי צריך להיות מסודר הרבה יותר. התפנקות של כמה דקות בבוקר יכולה לעלות לי בעוד שעת עבודה בערב – ולא לשם כך התכנסנו. אז אולי אני לוקח את הזמן בהתארגנות - כי טכנית אני יכול לעבוד עוד עם פיג'מה - אבל בשעה 7:30 השעון יצלצל ויהי מה.

3. הרבה אנשים ממש רוצים לעזור

אני לא יודע מאיפה זה מגיע, אבל ביום שהודעתי על עצמאותי - קיבלתי כמה וכמה הצעות או הפניות או אמרו לי שהפנו אנשים אליי. זה הגיע מאנשים שאני מכיר, כאלה שהחלפתי איתם איזו מילה או שתיים בפייסבוק ואפילו כאלה שמעולם לא דיברנו. הון אנושי תמיד נתפש אצלי כאיזה ערך שאסור לזלזל בו, ובאותו יום הבנתי שצדקתי כל הזמן. לא היה לי מושג כמה האנשים סביבי יכולים לתרום לעסק שלי לצמוח.

4. חשק עז לפרו בונו

לא יודע למה, אולי בקטע של קארמה, אולי כי פתאום יש לי זמן לזה או כי התבגרתי עוד קצת; אבל משום מה אני ממש רוצה לתרום מכישוריי לחסרי אמצעים. לעזור לאנשים או עמותות או כל מי שצריך ממה שאני יכול להציע – מבלי לקחת על זה כסף. סביר להניח שאם עכשיו הייתי שכיר במשרד והייתי קורא את הסעיף הזה, הייתי חושב לעצמי "תראו את המתייפייף הזה פתאום רוצה לתרום". אבל לכו תתווכחו עם הרגשה. מוזמנים להפנות אגב.

5. אני יכול לדפוק שנץ

לפעמים אחרי ארוחת צהריים כבדה או לקראת אמצע-סוף היום, יש את העייפות הזאת שאין ממש מה לעשות איתה בקיוביקל האופן-ספייסי הענקי. אז עכשיו אני יכול רגע לעצור לחצי שעה ולעצום עיניים כדי להירגע – הרי בשביל מה קמתי כל-כך מוקדם?

6. זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי

לא משנה כמה שלילי אולי נשמע פה אחד הסעיפים, ביום הראשון שלי כעצמאי – הרגשתי חופש מהו. וכשחשבתי לעצמי "למה לא עשיתי את זה קודם", אז הבנתי ש"קודם" לא הייתי מוכן לזה או שעוד לא הייתי מספיק בטוח בעצמי. אז מעבר להכל, היותי עצמאי מסמל בשבילי גם את תחילת הדרך להאמין בעצמי ולדעת שאם יש אנשים שבוחרים לעבוד איתי, הגיע הזמן שגם אני אדע להעריך את עצמי יותר.


רן פינקלשטיין עסק בקריאייטיב ותוכן דיגיטלי בחמש השנים האחרונות אבל עכשיו החליט לצאת לדרך עצמאית.
 מכיוון שהוא רווק תל אביבי לא ממוצעיוטיובר מתחיל, ויש לו רקורד מרשים כעורך וכותב - למרות שהוא רק בן 26, הוא בדיוק מסוג האנשים ש*לא* צריכים לקרוא את מדריך הקריירה האלטרנטיבי שלי.