בחיים לא הצלחתי לנוח בחופש כמו שצריך. כאילו, לא באמת. כאילו, הרבה פעמים הייתי זרוק על איזה חוף, אבל לא בלי דאגות. כאילו, לא בלי כאלו שחוזרות בלילה. או בבוקר מוקדם. גם בתוך בית-מלון נעים, נקי, מריח-טוב – תמיד הסתננו המחשבות על העבודה, או על כסף, ברגע קטן של חוסר שקט. כאילו, לא חשוב כמה המקום היה מפנק, אם היתה ארוחת בוקר טעימה, או החול לבן – מתישהו, בין הבירה לאננס, מחשבות על העבודה הגיעו לתוך הראש כדי לחרבש לי את השקט.
וזה לא שאני לא אוהב את העבודה שלי. אני אוהב ללכת אליה בבוקר. אני אוהב אותה אפילו בימי שישי בבוקר כשאני עונה לאימיילים של אנשים מהקבוצה. או כשאני כותב את הניוזלטר. או מפרסם את הפרק החדש בפודקאסט. שזה בכלל לא ״העבודה״ אבל מבחינתי גם זו ״עבודה״ כי עבודה זו מילה חיובית בעיניי. דאמ-איט עבדתי ממש ממש קשה להגיע למקום שבו אני כל כך אוהב את העבודה. אבל –
בחייאת, הבנאדם צריך חופש. המוח צריך חופש. הגוף צריך חופש. וכשאתה כבר מבין שאתה צריך חופש – לפעמים קצת מאוחר מדי, כי הגוף אותת לך ולא הקשבת – אז אתה רוצה את החופש נקי. בלי שטויות. בלי אימיילים. בלי נוטיפיקציות. בלי מחשבות על מה יהיה, ואיך נעשה, ומה נשאר לעשות ואיפה הדברים תקועים. והמחשבות האלו – אוף – הן יכולות להיות מעניינות. הן יכולות להיות מפחידות, או מלחיצות, או מעצבנות – אבל גם מעניינות. מפיחות תקווה. מאתגרות. אמאל׳ה הן יכולות להיות כיפיות. אבל –
הבנאדם צריך חופש, נו! אני לא צריך לקרוא מחקרים בשביל להבין את זה. עברתי מספיק בעשרים שנה האלו שאני 12-16 שעות עובד ביום, כדי לדעת שחופש זו לא פריבילגיה – זה הכרח. כבר למדתי שאם אני לא אקח לעצמי חופש – הגוף שלי יכריז שביתה. הגב יתפס, או הבטן תכאב, או הראש ידאב. או שהמוח ישבות – שזה ממש כבר לא לעניין – ויתחיל להינמס כל יום בשעה שתיים בצהריים במקום בשמונה בערב. ימרוד נגד הפרודקטיביות. יפגע בי. ייקח החלטות גרועות. והפעם אני הייתי ממש על הקצה. רגע לפני החגים האלו אני הייתי בשיא של השיא של אי פעם של אמאל׳ה כמה דברים בבת-אחת הרי אתה לא יכול לשלוט על מתי הדברים יקרו כולם בבת-אחת, והגוף שלי כבר אותת לי עם רמזור אדום, והמוח שלי כבר אותת לי עם נזילות חוזרות יום אחר יום אז…
אז הבנאדם צריך חופש. אבל השאלה היא, בעידן הזה, איך הוא יכול אשכרה *להיות* בחופש?
ולא, אני לא מדבר על להשקיט את הטלפון. זה האובוויאס – שבנאדם שנמצא בחופש ולא ביטל את הוואטסאפ שלו או כל נוטיפיקציה אחרת הוא בנאדם שלא רוצה להיות בחופש. אני מדבר על איך להיות בחופש מעצמך. וגם – מהדאגות שאם תפספס את הנוטיפיקציות משהו שהשארת מאחוריך יקרוס וכולם יקללו אותך שנעלמת בדיוק ברגע הכי קריטי.
אז אני אגיד לכם מה. בחגים האלו הצלחתי להיות בחופש. כאילו ממש. כאילו, ברמה שבמשך שבועיים לא חשבתי מחשבה אחת פרודקטיבית. אחת(!) לא על העתיד, לא על העבר, לא על הניוזלטר, לא על הבלוג, לא על הפודקאסט, לא על מאה עניינים הפתוחים האחרים.
לא חשבתי על כלום. חוץ ממתי היה האספרסו האחרון. כלום. לרגעים הייתי בטוח שזהו, התפגרתי. שאין דרך חזרה. לא חשבתי על כלום ו – וואו – זה היה אדיר.
איך זה קרה?
1. ביקשתי עזרה. יאפ – כמה פשוט, ככה נדיר בשבילי לעשות. ביקשתי עזרה מכל מי שעובד מסביבי – שייתן לי שקט. שיחפה עליי. הסברתי עד כמה אני צריך את החופש הזה אחרי תקופה מטורפת – וכמה זה חשוב לבריאות שלי. חיפשתי ומצאתי אמפתיה. וקיבלתי את העזרה. כמעט אף אחד לא כתב לי, לא ביקש ממני, לא הציק לי במשהו אם הוא לא היה חייב. ואיזה כיף זה לקבל עזרה! אני צריך לבקש אותה יותר כנראה.
2. ניסיתי לתת לדברים להסתדר בעצמם. במקום לקחת אחריות, לנסות לתקן הכל בעצמי – נתתי לדברים לקרות. הנחתי להם. עניתי על שלושה אימיילים במשך שבועיים (!) זהו. ראיתי עוד כמה שרשורים, עצרתי את עצמי מלענות – ואכן, הדברים נפתרו בעצמם. אולי יותר טוב מאשר אם הייתי מתערב.
3. אכזבתי את עצמי במודע, מבלי לקחת את זה קשה. הפרק המאה של פופקורן כבר היה אמור להיות באוויר. גם לא הקלטתי פרקים מראש כמו שאני תמיד עושה – כך שבמשך שלושה שבועות לא עלה פרק לאוויר. ידעתי שזה הולך לקרות, ושזה יכאב לי, ורציתי לראות את זה קורה, ולהוכיח שהעולם לא נופל. הוא לא נפל.
4. מצד שני, עשיתי טונה של הכנות לפני הנסיעה. מי בעבודה שיש לי איתו ממשקים קיבל ממני מסמך עם כל מה שצריך לעשות + כל מה שאני בדר״כ עושה + מה לעשות אם קורה ככה או ככה וככה. וזה עבד מצוין. שווה להשקיע שעות ארוכות של תכנון, פגישות, ותכנון ״מקרים ותגובות״ לפני היציאה לחופש. למשל? יום אחרי הטיסה שלי התחילה העובדת החדשה שלי בלונדון את את העבודה. אז מסמך אחד, אפליקציה אחת להנחת משימות, וכמה שיחות טלפון – עזרו לה לדעת בדיוק מה היא צריכה לעשות בשבועיים הראשונים אפילו שאני לא נמצא שם.
5. ניהנתי מתשתיות שהנחתי במשך חודשים ארוכים. הקבוצה הזו – התנהלה בזכות מנהלי הקבוצה האדירים שלה (תודה לכם!) מבלי שום צורך שלי להתערב. מפגשי השכונות המשיכו להתקדם והתווספו אפילו חיפה וב״ש לקראת המפגש הבא (ה-7 לאוקטובר) – בזכות הדר ביסמוט האדירה שהפרויקט כולו על כתפיה, וכשהבינה שאני יוצא לחופש ממש נתנה לי את המרחב להיות בו. שווה להשקיע באנשים שאתה חפץ ביקרם, לתת להם עצמאות, לשחרר מהשליטה. ממש שווה.
6. בניגוד להרגל שלי לקחת איתי ספרים ופודקאסטים עסקיים לחופשה – הפעם לא הלכתי על שום דבר עסקי. רק עלילתי. לא למדתי על משתמשים ושיווק בחופשה – אלא קראתי את ״הנני״ של ג׳ונתן ספרן פויר – ספר מטלטל בקטע טוב. ספר מטורף. תקראו אותו ולא תוכלו להסתכל על עצמכם שוב אותו הדבר במראה. לא הקשבתי לפודקאסטים על איך לבנות סטארטאפים – אלא חזרתי שוב לעונה הראשונה של Serial. בקיצור – החלטתי שאני לא רוצה ללמוד שום דבר חדש בחופשה. להכניס את המוח לניוטרל. וכך היה – עד כדי שחששתי שהוא לעולם לא יצליח לחזור לעצמו (מה שכמובן קרה בתוך 12 שעות אחרי הנחיתה בארץ).
בקיצור, הוכחתי לעצמי, שלמרות שעצמי טען שאין דבר כזה לצאת לחופש באמת, דווקא יש דבר כזה. רק שהוא דורש הכנה, עבודה, לבקש עזרה, וללמוד לסמוך על אחרים, ולהקיף את עצמך באנשים שבזכותם יהיה לך חופש אמיתי.
להקיף את עצמך באנשים שבזכותם יהיה לך חופש אמיתי.