מה עדיף - לחשוב על הטווח הקצר? או הארוך?

נכון האנשים המעצבנים שמחלקים את העולם לשני סוגי אנשים?

אז קבלו - 

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים (איזה סוג אתם?). אלו שאוהבים לחשוב על הטווח הקצר, ואלו שאוהבים לחשוב הטווח הארוך. אלו שרוצים תוצאות מהר, ועכשיו - ואלו שרואים רחוק, יש להם חזון, מוכנים להשקיע שנים כדי להגיע לנקודה רחוקה; אלו שאכפת להם מה קורה הבוקר, מה קורה מחר, מה קורה השבוע - ואלו שמתכננים חמש, עשר שנים קדימה. אלו שבונים תוכנית עסקית שנתיים קדימה, ואלו שפותחים את האימייל ומתחילים להזיז עניינים בלי לחשוב יותר מדי. מי אתם? אה?! 

ככל שאנשים מתבגרים, הם מבינים את המשמעות של לראות רחוק. אבל זה לא אומר שהם חושבים בהכרח שזו הדרך הנכונה לחיות. אלו שרואים רחוק, רואים סביבם את אלו שחיים את הרגע, ולא השקיעו בעצמם. הם חושבים לעצמם ״הם? הם נתקעו באותה נקודה. אם היו כמוני - משקיעים לפני עשר שנים - עכשיו יכלו להיות במקום טוב יותר. בזבזו את החיים שלהם בליהנות, ועכשיו אין להם מקצוע או נכסים.״

מהצד השני של החוף מסתכלים עליהם אלו בחזרה, וחושבים לעצמם ״הם? הפסידו את החיים שלהם. עשרים שנה לא יצאו מהבית/מהמשרד כדי לבנות לעצמם מקצוע או קריירה. עכשיו, שהם סופסופ יכולים ליהנות הם כבר מבוגרים, עייפים, עם ילדים שלא נותנים להם לחיות. בזבזו את הזמן… אני? לא מוכן לחיות רגע אחד מבוזבז בחיים האלו. תחיה כאילו אין מחר. כאילו זה היום האחרון שלך עלי אדמות.״

הלוואי שהחיים היו כל כך פשוטים. אבל אתם יודעים יותר טוב. וגם מוכנים להקשיב לתיאוריה שלי - אחרת לא הייתם קוראים את זה, נכון? אוקיי, אז - 

יש סיבות טובות לראות דברים לטווח הקצר. וסיבות אחרות להתייחס לטווח הארוך. ובכל עת וסיטואציה, ולכל אדם, קיים איזון שהוא האופטימלי למצב שלו. אז בואו נדבר על זה קצת? הייתי שמח שהפוסט הזה יגרום לכם לעצור ולהתבונן בצורה בה אתם רואים את החיים. קצת אינטרוספקציה לא תזיק. אני אתייחס לחשיבות הטווח הקצר הארוך, מכמה אספקטים שונים. אבל רגע לפני שנתחיל -

תגידו שלום לפופיק ולמשקפת

לצורך הפוסט - בואו נדמיין שיש לכם שני קולות בתוך הראש. קול אחד מייצג את גישת הטווח הקצר - נקרא לו ״פופיק״. וקול אחת תייצג את גישת הטווח הארוך - נקרא לה ״משקפת״.

נדבר על שני נושאים - 

1. ראייה עסקית לטווח הקצר והארוך

2. הקריירה שלכם לטווח הקצר והארוך 

ראייה עסקית לטווח הקצר והארוך

נגיד שפתחתם עסק. או שאתם עובדים על פרויקט - גדול או קטן ככל שיהיה - למשל התחלתם לכתוב בלוג.

מהו הדבר הכי חכם עבורכם לעשות עכשיו? להסתכל רחוק? או על מחר בבוקר?

פופיק (גישת הטווח הקצר) טוען: ״אני לא יודע מה הולך להיות בעוד חמש שנים, אני הרי לא יודע אם זה יצליח בכלל. לא יודע אם העסק שלי יתפוס. לא יודע אם מישהו בכלל יקרא את הבלוג הזה. אז לשבת ולכתוב תוכנית עסקית / אסטרטגיית תוכן לחמש שנים? זה ייקח לי חודש. אני אחפש יועצים. אולי אקח קורס. שלושה חודשים יעברו ואני עדיין אהיה תקוע בתכנונים. בזבוז זמן. לא עדיף שאשקיע את הזמן בלכתוב את הפוסט הראשון? בלהשיג את הלקוח הראשון לעסק? בלהבין מה אני יכול למכור מחר - ולא בעוד שנה? העולם מלא באנשים עם חלומות גדולים שמרוב שישבו וכתבו ומילאו מחברות בתוכניות ותכנונים - בסופו של דבר נגמר הזמן או האנרגיה שיכלו להשקיע בזה - והם ויתרו על הרעיון כולו. העולם מלא באנשים שאוהבים להתפלפל ולהחליף רעיונות, טובים או גרועים ככל שיהיו - אבל לא ללכת לעשות אותם. והרי - אם מדובר בעסק - יכול להיות שאני ממש בונה עליו את ההכנסה שלי לשנה הקרובה. אז האם אני יכול להרשות לעצמי לשבת ולקשקש באקסל במקום ללכת ולעשות משהו? להתחיל לייצר הכנסה לעסק?!״

ומה משקפת (גישת הטווח הארוך) תענה לו? ״תראה, פופיק, אם אתה רוצה לרוץ ולהתחיל לפני שישבת וחשבת על החזון… לפני שהבנת מה עתיד העסק הזה, איך הוא צריך להיות בנוי, האם הוא יוכל לקיים אותך בעוד שנה או שלוש… לפני שחשבת איך תוכל לגרום לאנשים לקרוא את הבלוג שלך… על מה אתה הולך לכתוב את עשרת הפוסטים הראשונים… לפני שחשבת מה ייחודי בעסק/בבלוג שלך שיגרום לך להתבלט מעל כל הרעש שקיים כבר… אז לך על זה. אבל אל תתפלא אם בעוד כמה חודשים תמצא את עצמך תקוע. אל תתפלא אם אתה הולך לזרוק את עצמך לתוך אוקינוס אדום ולגלות שיצרת משהו שכבר יש אלף כמוהו… או שיצרת את עסק חלומותיך רק שהוא לא יכול לקיים אותך כי הוא לא מספיק רווחי. ״

נו, מי צודק? קודם כל, אני מניח שכבר מצאתם את עצמכם בין פופיק ומשקפת. אתם יודעים למי מהם אתם יותר קרובים. מצוין. להבין איזה שחקן אני בתוך המשחק זה השלב הראשון. הבעיה היא, ששניהם שכנעו אותי. שניהם צודקים - וזו הרי סתירה. החיים קשים. 

ואני? אין לי מושג מהו הדבר הנכון לעשות (אף אחד לא שלח לי בדואר את הספר שמסביר איך לעשות דברים בחיים). אז אני רק יכול לספר לכם מה עובד לי. וזו השיטה הבאה:

מהרגע בו אני מחליט ליזום משהו חדש - עסק או פרויקט - אני פועל בשני המישורים בו-זמנית בצורה הבאה: 

1. לפני שאני מתחיל בפרויקט, אני מקדיש זמן לתכנון רחוק. אבל זה הזמן המינימלי האפשרי - שעה, יום, או שבועיים. לא יותר מזה.

2. ואז אני מתחיל לעשות. לא חשוב אם יש או אין לי מושג מה לעשות, או איך - אני מתחיל לרוץ. למדתי עם השנים ש״פשוט לנסות״ - זו הדרך המהירה ביותר לגלות מה אני צריך לעשות. ובטח ובטח הדרך היעילה ביותר לגלות איך.

3. ועכשיו, באופן קבוע, אני מקדיש חלק מהזמן והאנרגיה, לשבת ולתכנן את הטווח הארוך. זה יכול להיות שעתיים בשבוע, או חצי יום בחודש. כמה בדיוק? לכל היותר חמישה אחוזים מהזמן והאנרגיה של החודש.

4. מדי פעם אני עוצר לעשות חשיבה יותר רצינית. למשל, בפרויקט חדש, יש תקופה ראשונית שבה ״בודקים את השטח״. מבינים האם העסק הזה מעניין מישהו (או הבלוג לצורך העניין). מבינים האם התחלתי להתעסק אם משהו שאני אוהב, או שבכלל לא נעים לי. אחרי שהתקופה הראשונית הזו עוברת, אני אעשה עצירה לחשוב על כל העניין מחדש. למה? כי כוח האינרציה הוא מאד חזק - יכול לגרום לאנשים להמשיך לעשות דברים לא מוצלחים, או לעבוד על משהו שהם בכלל לא סובלים - במשך תקופה ארוכה מאד. אני יודע שזה קרה לי הרבה פעמים בעבר - שהמשכתי שנים לרוץ בכיוון הלא נכון בגלל האינרציה. עצירה מוחלטת להסתכל שניה למציאות בעיניים - עוזרת להבין מה צריך לעשות עכשיו. מה עובד פה ומה לא. האם העסק עובד? מה העתיד שלו? איך אוכל לקחת אותו לכיוון הנכון?

במילים אחרות, אני נמצא עם פופיק 90% מהזמן, ו-10% עם משקפת.

מה לעשות אם קשה לי לדבוק בשניהם?

כשמדובר בפרויקט - עסק, יוזמה, סטארטאפ, בלוג, וואטאבר - הדרך הכי פשוטה לפתור את זה היא, למצוא שותפים לדרך. אחת או יותר. וחשוב לוודא שהם משלימים אתכם. אם את חושבת לטווח הקצר, תמצאי מישהו עם חזון. ואם את אוהבת לדמיין את התמונה הסופית, חפשי שותף שאכפת לו ממחר בבוקר. וחשוב שזה יהיה מודע ובחוץ - כלומר, שתגדירו יחד מי אחראי על מה. למה? כי אנשים של הטווח הקצר יכולים לצאת מכליהם לפעמים כשאחרים מדברים איתם על ״עוד שנה״. וההיפך. אז להבין ששניהם חשובים, ושאתם משלימים יעזור לכם להימנע מחיכוכים.

הקריירה שלכם - הטווח הקצר והארוך

מה עם הקריירה שלכם באמת? אתם סגורים על מה שקורה שם? מה שקורה שם היום? בעוד שנה? ומה בעוד עשור - כש-47% מהמקצועות הקיימים היום יהיו בסכנה בגלל התקדמות הטכנולוגיה (ע״פ מחקרים באוקספורד)?

האם בכלל מעניין אתכם מה יהיה אתכם עוד כל כך הרבה זמן - או שאתם מעדיפים לא לחשוב על זה? אולי אתם בטוחים במקום שלכם. אולי אתם מאמינים באלוהים ושהוא ידאג לכם. אולי אתם עושים מה שבא לכם עכשיו, וש״אחר-כך״ ילך לעזאזל. רק אתם יודעים. בואו נשאל את הקולות שלנו מה הם חושבים על הנושא -

פופיק: ״ואללה? חיים פעם אחת. חושב שזה חלום להיות רופא? בעיניי זה לא חלום. לשבת על התחת וללמוד כל הילדות כדי להצטיין, ואז ללמוד אינספור שנים, ואז להתמחות, ואז לעבוד שעות אינסופיות בשכר עלוב - כל זה בשנים הכי יפות שלך? כשאתה נמרץ? בשביל שבגיל 45 תתחיל לקטוף את הפירות? אז יהיה לך יופי של כסף, ותוכל לתמוך בילדים שלך - אבל מה עם השנים היפות שלך? לאן הן נעלמו? תאמין לי - כל עבודה - כמו עריכת דין, ראיית חשבון, אדריכלות, להישאר באקדמיה - שדורשת עשרות שנים עד שאפשר לחייך - זה בזבוז של הזמן שלך. בכלל, ללכת ללמוד משהו במשך ארבע שנים כשאנחנו לא יודעים איך ייראה העתיד שלך - זה בזבוז זמן. אתה צריך למצוא איך לעשות משהו עכשיו. משהו שאתה נהנה ממנו. משהו שאתה עושה עם אנשים שאתה אוהב. מה, הרי שליש מהחיים אתה מעביר בעבודה, אתה אמור ליהנות ממנה. תכף ועכשיו.״

משקפת: ״וואלה יופי. בוא תעשה משהו לא אחראי. בוא תחיה את הרגע - ונראה מה יהיה איתך בעוד רגע. כולם מסביבך לומדים, מתקדמים, מקודמים. ומה איתך? אולי תתיישב ותחשוב רגע על הטווח הארוך? הזמן בו תהיה לך משכנתא. ילדים. משפחה. רגע, אולי כבר יש לך אותם. אתה לא מבין? תשקיע עכשיו, תסבול עכשיו, תרוויח אחר כך. החיים קשים במדינה הזו. צריך תואר. עדיף שניים. צריך ניסיון. צריך לתכנן. אתה יכול עד מחר לבכות שלימודים משעממים אותך - אבל מי יקבל אותך לעבודה אם תמשיך ככה? והעסק הזה שפתחת עכשיו - אוקיי, אולי זה שלאגר לשנת 2018, אבל האם יש לו סיכוי בעוד חמש שנים? עשר? לא כדאי לך להתמחות במשהו בצורה יותר רצינית? שאנשים ידעו שאתה מבין בתחום? שתצבור קרדיט אצלם? תקשיב, דן אריאלי בספר שלו Payoff מסביר שתחושות הסיפוק הכי גדולות מגיעות דווקא מהדברים שמשקיעים בהם שנים והמון מאמץ. נכון, אולי בדרך יהיה דם, יזע, ודמעות - אבל דווקא הם מה שיגרמו להשגת המטרה להיות מתוקה יותר מהכל.״

נו, מי צודק? פופיק או משקפת? אפשר להשתגע, נכון? הרי ברור ששניהם צודקים. שוב. וזו הרי סתירה. שוב.

אז האמת היא, שהתחבטתי בשאלות האלו אינספור פעמים, והנה המסקנות -

בקריירה שלכם יש שלושה שלבים שונים:

  1. ״לא עשיתי כלום, אין לי מקצוע, ואף אחד לא מכיר אותי״

  2. ״יש לי מקצוע, עבדתי קצת, יצרתי קצת קשרים״

  3. ״צברתי הרבה ניסיון במקצוע, וגם הרבה קשרים״

(סליחה על הפשטנות. התיאוריה המלאה תדרוש ספר שלם, זה לא לעכשיו -)

בשלב הראשון עוד לא למדתם שום דבר. אולי הרגע יצאתם מהאוניברסיטה. עוד לא עבדתם אצל אף אחד, או עם אף אחד. אין מי שיעיד על האמינות שלכם. על הרצינות שלכם. על הכישורים שלכם. זה אתם נגד העולם. להשיג את העבודה שהייתם רוצים זה ממש קשה. כי מי אתם בכלל. אתם תצטרכו להוכיח את עצמכם לפני שתצברו קרדיט. גם אם יש לכם משהו מנצנץ כמו תואר מאוניברסיטה נחשבת, או איזה הישג מהתיכון או מהצבא. לשלב הזה יש גם יתרון קטן, שהוא, לא מצפים מכם לכלום. זו הסיבה שהרבה יזמים נולדו בשלב הזה (כמו צוקרברג או ג׳ובס או הרבה סטארטאפיסטים ישראלים). צעיר, חסר ניסיון, אי אפשר להאשים בפדיחות - מצפים ממנו לעשות פדיחות.

בשלב הזה - אני דווקא חושב שצריך וכדאי מאד לחשוב על הטווח הארוך. זהו הגיל שבו אני לא ממליץ לאף אחד רק ״לחיות את הרגע״. זהו הזמן שכדאי לבנות בו תשתיות. לטעום מהרבה דברים כדי לרחרח - מה הייתי רוצה לעשות כשאהיה גדול? או - מה כדאי לי ללמוד או להתמחות בו? אבל גם - זה הגיל הכי טוב להיות בו אמיץ. להתחיל משהו משלך גם אם תכשל בו ואחרי שנה תחזור למסלול הנורמטיבי - רק כי אין הרבה מה להפסיד. ומלנסות דברים משלך לומדים הרבה. ולימודים בגיל הזה הם ״זולים״ יחסית. אין לך התחייבויות, משכנתא, ילדים. ולכן - אפשר להשתגע קצת. אבל - מכיוון שמדובר ב-2018 - כשאני אומר תשתיות אני מתכוון שאתה צריך למצוא דרכים לשפר את המיומנויות שלך. להתנדב. להתמחות. לטעום. כמה שיותר. לנסות ליצור דברים חדשים - גם אם זה לא הולך. וכמובן - לנסות לייצר קשרים עם אנשים שאתה מעריך. האנשים שתפגוש עכשיו, הם אלו שאולי יעסיקו אותך או יקימו איתך שותפות בעוד 15 שנה. אז כדאי לחשוב טווח ארוך ביג טיים. וכשנותנים לך הזדמנויות - תתייחס אליהן ברצינות. אל תתן לסטיגמה על דור ה-Y להצדיק את עצמה. כדי לצבור ניסיון או מומחיות במשהו - לא חשוב מה - צריך שנים. לא שבועות ולא חודשים. שנים. אז סבלנות.

בשלב השני, יש לך כבר קצת ניסיון וקצת קשרים. אולי עבדת במקום עבודה אחד או שניים או שלושה. פה פופיק ומשקפת צריכים לקבל מקום שווה. מצד אחד, כדאי לך לחשוב על הטווח הארוך שלך, אבל לא רק להמשיך ללמוד כל הזמן, אלא גם לנסות לכוון את עצמך למקום שבו נעים לך. זהו השלב שבו הרבה פעמים קורה משבר קטן. ככה לקראת גיל 30 או 35. פתאום, הבנת מהו המסלול שבחרת לעצמך בשלב הראשון, ואתה לאו דווקא מרוצה ממנו. בסדר, לנשום עמוק. נסה להבין איך אתה ממנף את הקרדיט והקשרים שכבר יצרת, ואת הניסיון שלך, כדי להסיט את הספינה לאט לאט עשר מעלות ימינה.

ואז מגיע השלב השלישי בקריירה שלך. כלומר, הוא לא תמיד מגיע. אם הקשבת כל השנים רק לפופיק, הוא אולי יגיע ואולי לא. יכול להיות שמרוב טווח קצר אתה עדיין תקוע בשלב השני. אם הקשבת רק למשקפת יכול להיות שהגעת לכאן כבר עם גב תפוס, עצבני, מתוסכל, צופר לאנשים ברחוב בלי סיבה כי הם מצמצו לכיוון מעבר החציה. אבל העניין הוא, שכשיש לך כבר ניסיון, ואנשים יכולים להעיד עליך, צברת לך שם, עשית כמה דברים בחיים - לרוחב או לעומק.

עכשיו, דווקא לפופיק יש מקום יותר גדול. אתה יכול ליהנות מהעבודה הקשה. מהתשתיות שבנית. וגם אם מתחשק לך לעשות משהו אחר לגמרי - אתה לא תתחיל מאפס. כי יש אנשים שיקשיבו לך. או ירצו לעשות איתך שיתוף פעולה. (בהנחה שלא היית asshole עד עכשיו, כן?). ויש ערך גדול לניסיון שצברת. והקטע הוא, שבשלב הזה אנשים נמצאים בדר״כ בתוך ההתחייבויות הגדולות של החיים. ילדים, משכנתא, בית, אולי חובות קטנים. אז צריך יותר אומץ מאשר כשאתה בן 23. אבל אם עבדת נכון, יהיה לך על מה לבסס את האומץ הזה. זה לא יגרום לפחד להיעלם, אבל לפחות יש על מה להישען.

ומה אם עשיתי שינוי כיוון בקריירה אחרי שאני כבר בשלב השלישי?

באסה לך. את הניסיון והידע המקצועיים שלך אי אפשר לקחת ממך - אבל הם עלולים להיות לא רלוונטיים אם עשית שינוי כיוון רציני. את הקרדיט שלך בתור מומחה ב-X יכול להיות שתאבד גם. אבל מה יישאר איתך?

מיומנויות אחרות. היכולת להזיז אנשים למשל. או היכולת לעשות פיתוח עסקי. או היכולת לעמוד בפני קהל. או לשווק משהו דיגיטלי. או להכין תוכנית עסקית. או היכולת לכתוב. או לנהל את הזמן שלך. או פרויקטים. או עובדים. או לבנות צוות. מיומנויות כאלו נשארות איתך לא חשוב לאן תזוז.

ואולי כבר לא תהיה מומחה ב-X או עם שבע שנות ניסיון ב-Y, אבל את השם הטוב שלך אי אפשר לקחת ממך. את האנשים שימליצו עליך. בזכות השם הטוב שלך אנשים ירצו לעזור לך. לקשר אותך. וזו הסיבה שבשלבים היותר מוקדמים של הקריירה (וכנראה בכלל בחיים) כדאי להיות אדם הוגן, עוזר, חרוץ ומהימן. אחרת את היתרון של השם הטוב לא יהיה לך.

וזו אחת הסיבות שלאנשים קשה לעשות שינוי - כי אף אחד לא רוצה לרדת משלב שתיים לשלב אחד. או משלב שלוש לשלב שתיים בקריירה שלו. אבל לפעמים אין ברירה. דווקא משקפת היא זו שמסתכלת על פופיק ואומרת לו - ״תקשיב אם אנחנו ממשיכים להסתכל רק על מחר בבוקר, אז אתה תמשיך לסבול עוד הרבה זמן. בוא נתחיל לעבוד על משהו אחר, כדי שבתוך שנה, שנתיים, שלוש, הקריירה שלך תהיה משהו שאתה הרבה יותר אוהב.״

אז מי צודק - פופיק או משקפת?

שניהם. להתחשב רק באחד מהם ידפוק אתכם - או בטווח הקצר או בארוך. תמצאו לעצמכם את האיזון הנכון. ואל תתרגלו אליו, כי לפי השלב שלכם - בחיים, בקריירה, בעסק, בפרויקט - אחד מהם יצטרך לפנות יותר מקום לשני. הטווח הארוך - הוא זה שידאג לשרידות שלכם, לבנייה שלכם. והטווח הקצר - הוא זה שנותן פידבק מהיר, תחושת התקדמות, מוטיבציה.

מציע לכם לעשות את התרגיל הזה בכל חלק בחיים שלכם. לשים לב כמה מקום אתם נותנים לכל אחד מהקולות - בהחלטות שאתם לוקחים, ובמה שאתם עושים דה-פקטו.

בהצלחה ;)