Please enable javascript in your browser to view this site!

תגיד, מה אתה כל כך נלחץ ?!

זה הסיפור על איך אני בונה את בית הספר של העולם החדש, ומה שעומד בדרכי.

והפעם: אמאל׳ה, איזה לחץ!

מאירועי הפרקים הקודמים:

לפני חודש וחצי נפרדתי בצער רב ואהבה מהשותפים שלי ב-nuSchool. למה? כדי לנסות להגשים חלום - לבנות את בית הספר של העולם החדש.

מאז כמעט ולא ישנתי.

לא טוב.

למה לא ישנתי? תכף אספר. אבל כדי שלא נשאיר בנינו אווירה של חוסר פתיחות - אני אעשה גילוי נאות.

יש משהו שאני לא יכול לדבר עליו. עדיין. זה הדבר ה*גדול* שקרה בזמן הזה. לבנתיים אספר שאני לא עובד על הפרויקט הזה לבד, אלא עם צוות מטורף. הם אימצו אותי אליהם, בערך, לא חשוב. אגלה לכם בקרוב במה מדובר אבל בנתיים רציתי לספר ש -

שמאז שאני עובד על הפרויקט החדש אני כמעט לא ישן.

אז למרות שאני לא מודה בזה בפני עצמי - אני יודע שזה נובע מדבר אחד: לחץ. 

למה ככה? תראו, הפרויקט הזה חשוב לי מאד, והוא גם מרגש אותי מאד. אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליו אף שעה ביום. לא במקלחת, לא בשירותים, לא כשאני על האופניים, וגם - לא לפני השינה. וזו הבעיה.

האמת היא, שלפני שקרה אותו דבר *גדול*, אני ידעתי שזה הולך להיות אתגר מטורף. שזו הולכת להיות עבודה קשה, בקצב מהיר מאד. כי זה לנסות להקים משהו מאפס. וזה לגרום לאנשים להתלהב מקונספט חדש שהם לא מכירים. ובנוסף לכל זה - זה להשתלב בתוך צוות חדש שהוא כבר מגובש.

יש לוחות זמנים משוגעים. ויש השקות שתכף מגיעות. ויש אנשים שתלויים בי ואני תלוי בהם. ויש תקציבים גדולים שמושקעים. והמון ידיים ורגליים מעורבות. 

וכבר אז - לפני שהתחיל השינוי - ידעתי שהאתגר הכי גדול לא יהיה העבודה עצמה. האתגר הכי גדול יהיה להתמודד עם עצמי.

כי עצמי הוא הבנאדם הכי מסוכן שאני מכיר.

אתם יודעים על מה אני מדבר. גם לכם יש את ״עצמכם״ הזה והרבה פעמים הוא עמד בדרך והפריע לכם להגיע לאנשהו. הוא עשה לכם ״בוו!!״ והפחיד אתכם רגע לפני שאזרתם אומץ, או שהוא עודד אתכם לוותר על משהו גדול מראש, או אפילו תוך כדי שניסיתם.

ה״עצמי״ הזה אולי דפק לכם ראיונות עבודה, גרם למריבות עם בני זוג, וגם הרס חוויות שאמורות להיות כיפיות.

וה״עצמי״ הזה יש לו שיטות. למשל - הוא אוהב להוציא דברים מפרופורציות. למשל - הוא יודע להשכיח ממך את הביטחון שהדברים שהצלחת לעשות עד היום - תצליח לעשות אותם בהמשך הדרך.

ואתם יודעים מה ה״עצמי״ הבעייתי הכי אוהב? הוא אוהב שינויים. כי כשאתם עוברים שינוי, יש לו מקום יותר גדול לעצמו. איזה ילד מתלהב. 

כאילו, אני לא בא להתלונן. לקחתי על עצמי משימה שהיא יותר גדולה ממה שעשיתי אי פעם. וזה בדיוק מה שרציתי. ותמיד כשלוקחים משהו גדול יותר - עבודה חדשה, או פרויקט צד, או אולי היגרתם לארץ חדשה - נו, כל דבר שמוציא אתכם מהקופסא - אז ברור שצריך להסתגל.

להתרגל ולהסתגל הם לא אותו דבר

אבל מה שאני מנסה לומר הוא, שההסתגלות לא תקרה מעצמה, כמו שנהוג לחשוב. יש ״להתרגל״ לשינוי, ויש ״להסתגל״ לשינוי - וזה לא אותו הדבר. 

אז אם אני עובד בשיא המרץ על החלום שלי - ברור שאני אחשוב איך אפשר לגרום לזה להיות עוד יותר מדהים 24 שעות ביממה. כל בעל עסק מכיר את זה. כל יזמת מכירה את זה. זה ברור.

אבל יש עוד משהו ברור - שלהיות לא רגוע זה לא בריא. שלא לישון זה לא בריא. שלתת למחשבות - גם אם הן קריאייטיביות, ומהנות, ומעניינות, ומלאות באדרנלין - להציף אותך 24/7 - זה לא בריא.

ועכשיו יש שלוש אופציות איך להתמודד עם המצב הזה:

  1. להגיד ״זה לא בשבילי״. להבין שלחץ זה לא בריא ולחשוב איך אני מוותר על החלום המטורף, או מוריד הילוך, או חוזר לקופסא איפה שנוח ונעים.

  2. לעשות כאילו הכל בסדר, ולהמשיך בדיוק אותו הדבר. כלומר, להתרגל. במקרה הזה ברור לי מה יקרה - הגב יתחיל להיתפס, כאבי הראש יגיעו, והתשוקה שלי לפרויקט תרד מהסיבות הלא נכונות. 

  3. או - ללמד את עצמי להיות רגוע בתוך הלחץ. להסתגל.

ואני בוחר באופציה השלישית.

לא כי אני חושב שזו האופציה הכי טובה לכל בני האדם. אלא כי אני חושב שזו האופציה היחידה שאני יכול לבחור בה. הרי אני רוצה הכל. זה האופי שלי, ואני תקוע בתוכו לטוב ולרע. ואי אפשר לממש את החלום אם אוותר כל פעם שנהיה קשה או מלחיץ. ומצד שני - אסור לוותר על הבריאות.

אני בוחר להסתגל. זו הרי אחת היכולות הכי חשובות במאה ה-21 - והנה עוד הזדמנות לעבוד עליה. 

אז מה אני הולך לעשות כדי למצוא את הרוגע בתוך הלחץ?

הנה כמה דברים שהתחלתי לתרגל בשבוע האחרון. הם עזרו גם בעבר, ועכשיו אני צריך אותם יותר מתמיד -

נזכר לנשום

שמתי ב-Calender שלי שתי תזכורות, שקופצות כל יום, בצהריים ובערב, שרשום בהן ״לנשום״. כשהתזכורת קופצת אני מרחיק את הכסא משולחן המחשב, ולוקח 30 נשימות עמוקות. מנסה להשקיט את הראש. זה מאד מרגיע. ממליץ לכם לעשות את זה (ברגע זה!).

נכנס בחזרה לפרופורציות

לפעמים כשמשהו מטריד, כל מה שצריך לעשות זה לשאול את עצמי בלב: ״אז נגיד שזה לא יסתדר. מה הדבר הכי גרוע שיקרה?״. בדרך כלל התשובה כל כך פאתטית, בטח ביחס לבעיות אמיתיות שיש לאנשים בחיים. פתאום אני קולט שאני מחייך לעצמי. אני מזכיר לעצמי שאני בריא, יש לי גג מעל הראש, ואישה שאני אוהב. אז מה כבר יכול לקרות?

״ליאור, מה אתה כל כך נלחץ?!״ אני שואל. ואז, כמו כשקורה למי שיש הומור עצמי, אני מבין שאפשר לעשות את אותם הדברים, גם בלי להיות בלחץ. 

מזכיר לעצמי ״למה״

כל עוד אני זוכר ״למה אני עושה את זה לעזאזל״ - הכל נהיה יותר קל. אני מזכיר לעצמי את החזון, וכמה אני מאמין בו, ואז אני מרגיש קצת מרחף. וגם - יש פעמים בהן אני עובד נורא קשה על משימה ספציפית ודווקא כשאני מזכיר לעצמי את ה-״למה?״, אני קולט שהמשימה הזו לא מקדמת אותי בכיוון הנכון. להבין שאני עושה את זה מהסיבות הלא נכונות. נגיד אגו, או מחויבות לאנשים שבכלל לא רציתי מלכתחילה. ואז קל לשים אותה בצד ולהמשיך למשהו יותר חשוב.

להבין למה אני עושה משהו זה אחד הדברים שגם מניעים אותי לעשות את מה שאני רוצה.

שעתיים לפני השינה - מסיט את תשומת הלב

שעתיים לפני השינה אני אנסה להתעסק במשהו אחר. לדבר עם נגה, או לפגוש חברים, או לראות איזו סדרה - ככה שהמוח שלי יפסיק לפעול בפול גז. זה בינתיים ההרגל שהכי קשה לי לאמץ - אבל אני יודע שכשאצליח אני גם אשן יותר טוב בלילה.

אז מה יהיה?

החודש הקרוב הולך להיות עוד יותר מלא בחוויות, ועוד יותר מטורף מהחודש הקודם. אז האתגר להישאר רגוע בתוך הלחץ גם הוא יגדל. לכן אני חייב לאמץ את ההרגלים האלו, ולהתמיד בהן. אני חייב להסתגל. 

שניפגש פה בספטמבר ואספר לכם אם זה הצליח או נכשל?