הנה רק מעט מהמאמרים המרשימים שקראתי בשנה האחרונה:

• הסוד מאחורי 15 היזמים המצליחים של 2015 מתחת לגיל 15
• 6 דברים שאנשים מאושרים עושים כל יום בבוקר (*לא כולל קקי)
• איך סטיב ג׳ובס חשב על האייפד (תוך כדי שתקע גרעפץ) ואיך גם אתה יכול
• איך לבנות חברה מצליחה, להיות מאושר, להקים משפחה לתפארת, להיות אלוף העולם בטנגו, וכל זאת בארבע שעות עבודה בשבוע, ברוטו, כולל שבתות וחגים (ספר אמיתי ואפילו רב-מכר עולמי).

אז איך זה שאני עדיין עובד קשה? איך זה שאני לא הכי עשיר, מצליח, מאושר, ומושלם באופן כללי אחרי שקראתי את כל זה?!

הא?!

״לא חוכמה לקרוא, צריך גם ליישם את העצות!״ אולי תגידו.

אל תטעו – אני מיישם, ועוד איך מיישם!

אני עושה כל בוקר יוגה, פילאטיס, אוכל אבץ, ברזל, מכין גרנולה מחומוס שנקטף על ידי בדואים ועוכל על ידי גמלים, יש לי Virtual Assistant, הסטארטאפ שלי עובד Lean, ואפילו ניסיתי כמו ג׳ובס לעבוד מתוך המחסן הישן של סבא שלי, לרדות בעובדים שלי, ולבנות מחשב שיחליף את המקינטוש.

והתוצאות? 

וואלה, התקדמתי בחיים, אבל לא הציעו לקנות את החברה שלי ב-46 מיליון דולר במזומן, וזה בטח לא לקח לי ארבע שעות עבודה בשבוע, לא חשוב כמה התאמצתי. 

איך זה יכול להיות? האם כל הסופרים והכותבים האלו הם שקרנים? 

לא. הם פשוט טועים בדרך בה הם מנתחים את הדברים.

אחת הטעויות הבסיסיות שאנחנו עושים כל הזמן

גם אני עושה את אותה הטעות.

מסתבר שאני קורבן של כשל לוגי נפוץ שנקרא ״הטיית השורדים״.

מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו נוטים להתרכז רק בסיפורים של האנשים ש״שרדו״, או ״ניצחו״ – ונוטים להתעלם מהסיפורים של אלו שנכשלו, או לא שרדו, בעיקר משום שהסיפורים שלהם לא זמינים לנו כל כך.

אנשים לא מתעדים את רוב סיפורי הכשלון – למרות שהם רבים פי אינסוף מסיפורי ההצלחה. אז אנחנו לומדים רק מפיהם של המיליונרים, המאושרים, והמושלמים באופן כללי.

ואנחנו מגיעים למסקנות שגויות על העולם, החיים, ואיך ששני אלו מתנהלים.

מכירים את הסבתא התימניה שאוכלת ג׳חנון כבר מאה שנה, מעשנת קופסא ליום, והיא כבר בת 130? היא מהשורדים. וכשמתחשק לנו לאכול ג׳חנון, ואומרים לנו ״די! זה לא בריא! מרגרינה תסתום לך את העורקים! ותפסיק לעשן גם!״

ומה אנחנו עונים?

״נו, אבל יש את הסבתא הזו מכרם התימנים שמעשנת קופסא ליום, ואוכלת ג׳חנון מאה שנה! אז איך היא הגיעה לגיל 130?! אה?! עובדה שזה לא קשור!״

אנחנו מתעלמים מהעובדה שלסבתא הזו אין חברים בגילה, כי כולם מתו עד גיל 70 מהתקף לב (שנגרם כי העורקים שלהם נסתמו בזכות הג׳חנונים שהסבתא הזו הכינה להם באהבה).

אבל הם לא שם לספר את הסיפור שלהם. הם לא שרדו.

ויכול להיות שסבתא שרדה בגלל שיש לה איזו מוטציה גנטית, של-99% מהאנשים אין. ולכן העצות שלה על איך לחיות חיים ארוכים (לעשן ולאכול ג׳חנון) – הן פשוט לא רלוונטיות אלינו…

אז הטיית השורדים זה כשאנחנו מקשיבים רק לשורדים המצליחים, ולא שומעים את הסיפורים של אלו שנכשלו, גם אם הסיפור שלהם הרבה יותר דומה לשלנו, והרבה יותר רלוונטי.

אנחנו אוהבים סיפורים שמבוססים על הטיית השורדים

הבעיה היא שגם אנשים חכמים במיוחד, נגיד סופרים של ספרים חכמים במיוחד, נופלים בדיוק על אותה הטעות, ואז מטעים אותנו.

לפני הרבה שנים קראתי רב-מכר שנקרא Good to Great מ-2001, שמספר על חברות שהצליחו בטירוף ומה משותף להן. חשבתי כמובן, שאם רק אקרא את הספר הזה, אוכל להבין איך לבנות חברה מצליחה בעצמי.

הסופר הסתכל על 1,435 חברות שהמניה שלהם הצליחה יותר מהממוצע של השוק במשך 40 שנה. ואז הוא ליקט אחת-עשרה מתוכן וחיפש מה משותף לכל החברות האלו. הוא מצא כמה דברים משותפים, וכתב על זה ספר מאד מצליח.

מה הבעיה עם זה? 

אם תסתכל על 1,435 חברות, במשך 40 שנה, תוכל למצוא בערך 9,000 גורמים שונים שמשותפים ל-11 חברות שתבחר מתוכן. כלומר, היית יכול לכתוב 9,000 ספרים שונים, עם 9,000 נרטיבים שונים על מהם הגורמים לחברה להצליח. מה אפשר ללמוד מ-9,000 תיאוריות סותרות? כלום.

אז עדיף לסופר לבחור את החברות שמסתדרות לו טוב עם הנרטיב של הספר.

כלומר זה יותר ספר היסטוריה מאשר ספר שבאמת חוקר את הסוד להצלחה. ולא שאני מאשים את הסופר, אבל מפה לשם כל מי שקנה את הספר, קנה את ההבטחה שהוא יכול ללמוד איך לבנות חברה מצליחה והספר הזה יכול לעזור לו עם המשימה הזו.

ב-2012 עשו מחקר קטן שבדק מה קרה עם אותן 11 החברות עליהן נכתב באריכות מדוע הן “Great”. וגילו שבעשור שעבר מאז הספר, חמש מהן עדיין תפקדו יותר טוב מהממוצע בשוק, אבל שש אחרות דווקא היו יותר גרועות מהממוצע בשוק. 

מי עוד תפקד מעל הממוצע בשוק בעשור הזה? ג׳ים קולינס, הסופר של Good to Great, שמכר מעל שלושה מיליון עותקים מהספר שלו.

למה הטיית השורדים נפוצה?

אנחנו אוהבים לשמוע על סיפורי הצלחה. אנחנו אוהבים סיפורי סטיב ג׳ובס. אנחנו אוהבים להסתכל על מצליחים, ולחלום שנוכל להיות כמותם. 

שנית, אלו שלא שרדו – עסקים שנסגרו, יזמים שנכשלו – קולם לא נשמע. לא רצים לראיין אותם בתקשורת, והאמת היא שמי שנכשל גם לא גאה בזה יותר מדי, ורץ לספר על הכשלון שלו, כי הוא פוחד שתדבוק בו התווית של ה״לוזר״. 

אז מה המסקנה?

האמת היא, שרוב העסקים בעולם, ורוב הסטארטאפים, ורוב המסעדות, ורוב הבארים, ורוב האנשים שמנסים להיות מאושרים ו/או מיליונרים ו/או כל דבר אחר – נכשלים.

למעשה אפשר ללמוד מהטעויות שלהם הרבה יותר ממה שאפשר ללמוד באמת מהמעטים שהצליחו. ולו בלבד בגלל שיש הרבה יותר טועים ולא-שורדים, זה אומר שסטטיסטית אפשר ללמוד עליהם הרבה יותר, ולהבין מה כדאי לנו *לא* לעשות.

אז כשאתם רוצים להצליח במשהו, תפסיקו לעקוב רק אחרי המעטים ש״עשו זאת בגדול״. אם אתם בוחרים ספר, או לוקחים יועץ, או מטפל, או מישהו שינהל לכם את תיק ההשקעות, תוודאו שאתם לוקחים מישהו שראה והיה אחראי גם על כשלונות, לא רק הצלחות. שבעצמו יודע לספר גם מה *לא* עבד אצלו. ואיך הוא למד מזה.  

ומה בקשר לכל המאמרים המוגזמים האלו?

אם מי שכותב אותם היה משקיע חמש דקות בלחשוב גם על איזו טעות או שתיים שעשה בדרך, ואיך הוא יכול ללמד אותי לא לעשות אותה, הם היו משתדרגים למאמרים הרבה יותר טובים. כרגע הם בבחינת “מאמרים שגורמים לי להרגיש חרא שאני לא מוצלח כמו השורדים”. 

וכשאני כבר מוצא מישהו שכותב בלי הבולשיט – אני דואג לקרוא כל מה שכתב. 

הלכתי לאכול ג׳חנון, ביי.