Please enable javascript in your browser to view this site!

באמת תודה שאיחרת!

בעלת הדירה שלי קבעה איתי פגישה בעשר בבוקר. כי בדיוק הסתיים החוזה.

אני יודע שהיא ייקית, אז הקדמתי ברבע שעה. ככה גם יהיה לי זמן טיפה לסדר - חשבתי לעצמי - בכל זאת, זו הדירה שלה, יהיה לה נחמד אם הפיג׳מה תהיה מוסתרת מתחת לסדינים, והכיור נקי.

חוצמזה, אני מפחד מבעלי בתים. פחד חסר פרופורציה, מלחיץ אותי לפגוש אותם. אני מרגיש כאילו מערכת היחסים שלנו לא הדדית. למרות שבעצם אני זה שנותן לה כסף, אז אני זה משלם פה. הבעיה היא שבכוח הלשון והחוזה, היא יכולה להחליט שהחוזה החדש יתייקר, ואני אצטרך למצוא לי מקום חדש.

נו, ומה הבעיה עם זה?

לא שזה כזה נורא. כמעט כל מעברי הדירות שעשיתי עד היום היו לטובה בסופו של דבר. כאב ראש, אבל כזה שיוצא לטובה. הדירה הבאה תמיד מרעננת את מצב הרוח, את העיצוב, את המחשבות. שכונה חדשה מביאה רעיונות חדשים, דרכים חדשות לטייל בעיר, ובית קפה שהוא חדש בשבילי. 

אבל לעבור דירה זה משהו שאף פעם לא מתאים. למה זה לא מתאים אף פעם? כי עוד לא נולד הזמן שבו אמרתי - או! בדיוק מתחשק לי לארוז את הדירה שלי. או! בדיוק ממש בא לי ללכת לראות דירות חדשות. 

את העונג שבמעבר הדירה אני יודע לדמיין רק אחרי שנכנסתי אליה והכל מסודר במקום. ויכול להיות שהדבר שממנו אני מפחד או לא אוהב - זה חוסר השליטה שלי בתזמון המדויק. ואני מבין שזה שקר, כי גם אם התזמון היה בידי, לא הייתי מתזמן מעבר דירה מעולם. וכך היה יוצא שהייתי גר עד עכשיו בדירה הממש גרועה בשכונה הכי משעממת בתל-אביב - פשוט כי אף פעם הזמן לא ״יתאים״.

השעה כבר חמישה לעשר. סיימתי לסדר ואני יושב במרפסת הקטנה שלנו ומעביר מחשבות בראש. תכף היא תכנס, אני אפעיל חיוך מעושה ושנינו נשוחח על הא ודא כאילו העניין האמיתי יפתיע אותנו בעצמו כשעוד רבע שעה ״ניזכר״ על מה רצינו בעצם לדבר:

היא רצתה לדבר על העלאת שכר הדירה, ואני רציתי לדבר על הורדתו. או לפחות על הקפאתו אם להיות יותר מציאותי. 

השעה עשר אפס אפס. בדלת לא נשמעת שום דפיקה.

עשר וחמש דקות. בעלת הדירה הייקית שלי עוד לא עושה רעש של עקבים במדרגות. 

עשר ורבע. כלום.

בעלת הדירה שלי עברה תאונה

שתי אופציות אפשריות - או שבעלת הבית שלי חס וחלילה היתה בתאונה, או שהיא מבריזה לי מהפגישה. האופציה השניה לא נשמעת הגיונית, כי היא יותר ייקית מהגרמנים. אז אני מרים אליה טלפון. מסתבר שמשהו קרה לה בטלפון ונמחקו לה הפגישות.

אחרי השיחה היא שולחת לי הודעת התנצלות: ״אני לא מאמינה שהברזתי לך, ואני ממש מצטערת״.

כשאני צריך לצאת מהעבודה באמצע היום לפגוש בבית טכנאי של הוט, או מתקן מזגנים, או אפילו את בעלת הבית, אני עצבני מראש. לא אוהב בעשר בבוקר להפסיק את היום שלי באמצע. אבל מה לעשות, כשצריך אז צריך. 

וכשהם מאחרים, עולים לי הטורים, ואני הופך מאשכנזי חנון לעצבני שגם יודע לצרוח. ביום רגיל הייתי עונה לסמס שלה בכל כך הרבה סמסים, כל אחד יותר עצבני מהשני, עד שהיא הייתה תובעת אותי על ספאם.

ביום רגיל הייתי מתחיל לחשוב על דרכים לשרוף לה את הדירה, למרות שאין ביטוח, וזה ידפוק אותי. לא אכפת לי! בעיה שלה! 

אבל זה לא היה יום רגיל. 

עשרים דקות מוקדם יותר

בחמישה לעשר, כשהתחלתי להשתעמם, לקחתי לידי את הספר שבדיוק הביא לי חבר מתנה. זה החדש של תומאס פרידמן, העיתונאי ההוא שכתב פעם ספר על גלובליזציה, שנהיה ממש פופולרי, אולי בזכות השם האדיר שהיה לו - ״העולם שטוח״. 

לספר החדש שם לא פחות מעניין - ״Thank you for being late״. אני אוהב לחשוב על שמות של ספרים, למרות שאת השם של הספר שכתבתי בעצמי, דווקא הוצאתי מהבטן, ולא אחרי תהליך חשיבה מושכל. 

תודה שאיחרת תומאס פרידמן ליאור פרנקל

זהו ספר על העולם החדש, והדברים שמשתנים בו נורא מהר. 

אז ניחשתי ששם הספר קשור לכך שהסופר אומר לקורא, שמע, חבר, אתה מאחר בטירוף. העולם כבר התקדם, ואתה עוד מאחורה. אז בציניות - תודה שאיחרת. 

לקחתי את הספר ליד והתחלתי לקרוא את ההקדמה. ושם מספר פרידמן שלצורך התחקיר על ״העתיד״ היה נפגש עם כל גדולי ומביני העולם לארוחת בוקר. היו שם מקדימים, והיו שבאו על הדקה, והיו גם מאחרים. 

אחרי כמה עשרות פגישות התרגל לא לחכות למאחרים. התחיל לשתות את הקפה, ונתן למחשבות שלו להפליג. נקודות היו מתחברות במוח שלו לכדי רעיונות חדשים. הזכרונות מהראיונות של אתמול ושלשום חזרו אליו, והוא מצא שם מסקנות חדשות. 

היה לו רק כלל אחד - מרגע שהגיע זמן הפגישה, אסור לו להשתמש בסמארטפון, אלא רק לשבת ולחשוב. ואז הוא הבין - הוא שמח שמאחרים לו. פתאום היה לו זמן ביום לשבת עם עצמו. לשבת ולחשוב. לשבת ולעכל דברים בראש, מבלי שאיזה אימייל קופץ, או שהוא מדפדף באיזה פיד. כשהיו מגיעים המאחרים והיו מתנצלים, היה אומר להם - ״אל תתנצלו, תודה שאיחרתם.״

ולכן הדירה בסופו של דבר לא נשרפה. 

כי כשהשעה היתה עשר ורבע, בדיוק ישבתי מול הספר. וחשבתי איזה נחמד שהיתה לי הפסקה באמצע היום. איזה נחמד שהמציאות הכריחה אותי להפסיק רגע את המירוץ הגדול הזה של החיים. איזה נחמד שיצא לי לחשוב קצת, ולקרוא קצת, ולשבת במרפסת. 

סימסתי לבעלת הבית: ״לא נורא. תודה שאיחרת. נקבע לשבוע הבא״.

לפעמים לא צריך לריב עם המציאות. אלא לנסות להבין איך אפשר להינות ממנה בכל זאת.