Please enable javascript in your browser to view this site!

הבריסטה הכי טוב שפגשתי בחיים שלי

הייתי צריך אספרסו דחוף.

יום ראשון זה בעצם יום שבת כשאתה אי-שם בצפון איטליה, הולך לכיוון המסעדה היחידה ברדיוס של קילומטרים, בתוך ערפל שלא היה מבייש אולפן סרטי אימה בהוליווד.

כאב לי הראש, והייתי עייף ורציתי שכל זה ייגמר כבר.

אספרסו ליאור פרנקל איטליה

שעתיים מוקדם יותר

עבדתי על המצגת בחדר המלון. היא צריכה להיות מוכנה למחר. ואז מצאתי בתיקייה ישנה במחשב - סיכום של הספר של סיר קן רובינסון, The Element. זה הבחור הזה מה-TED הכי נצפה בכל הזמנים. לפני שלוש שנים קראתי את הספר וסיכמתי אותו לעצמי אבל לגמרי שכחתי מזה. זה קורה לי לפעמים - אני מסכם לעצמי ספרים - אבל אין לי מושג למה אני עושה את זה, כי אני אף פעם לא זוכר לחזור ולקרוא אותם. 

בספר שלו רובינסון טוען שבית הספר גורמים לנו להפסיק להאמין שאנחנו יצירתיים. וכדי לאהוב מה שאתה עושה ולעשות את מה שאתה אוהב, אתה צריך לחבר בין התשוקה שלך לבין מה שאתה טוב בו. וכדאי שתמצא בתוכך את היצירתיות מחדש. זה ספר מצוין, ויש לו אפילו תרגום לעברית הוא נקרא ״המקום הנכון״.

בנוסף, יש לי פינה חמה בלב לרובינסון, מאז שצייץ בטוויטר מאמר שכתבתי פעם ל-Wired:

ליאור פרנקל קן רובינסון

היה נחמד לראות שגם כשאתה פאקינג סיר רובינסון אתה מספיק נחמד לזרוק מילה טובה מדי פעם. 

השתוקקתי לפסטה

״תתחמם בנתיים עם הסנגריה, סניור. לאוכל ייקח קצת זמן להגיע״ אמרה המלצרית, במבטא ספרדי. 
על הקיר דגל ענק בצהוב אדום, שור מצויר עליו. 

נראה לי שהבנתי את הרמז, הפסטה תחכה למחר. 

ליד חתיכת הבשר הענקית המליצה לי על כוס של בירה קרה. ההמלצה התקבלה בחום. 

מסביבי משפחות מהאזור שבאו לגוון עם איזו פאייה פירות ים, מסכנים, כבר נמאס להם מפסטה... 

אחרי בליסה נעימה, הוגש החשבון ומעליו כוסית של שנאפס - ״ככה נוהגים אצלנו״ הסבירה המלצרית,
שבין המנות הספיקה לספר לי איך בעלה הספרדי והיא עברו לפה ממדריד אחרי המשבר הגדול. 

״נחמד פה ושקט״ - היא מחייכת -
״שמתי לב״ אני אומר לעצמי בלב. לוגם את השנאפס ומודה לאלים הגדולים על חוויות קטנות.

מפה לשם שתיתי יותר ממה שהתכוונתי, כי בשבילי היום ראשון, לא שבת, ויש לי המון עבודה, אבל - 
שעה של שנ״צ אף פעם לא הזיקה, לדון דרייפר תמיד עשתה רק טוב.

אחרי שישים דקות צלצל השעון המעורר רק כדי להזכיר לי ששתיתי יותר ממה שהתכוונתי. 

אז הלכתי לחפש אספרסו.

המסעדה כבר היתה סגורה. בכל זאת ספרדים, יש להם סייסטה לפני הסרוויס של הערב. אני לא היחיד ששונץ.

חזרתי למלון הריק. הילד של בעל המלון ישב בלובי, משחק באייפד. הוא היה התקווה האחרונה שלי. 

״יש לך מושג איפה אפשר להשיג פה קפה?״ - שאלתי באנגלית -

״?????״ - הוא ענה עם פרצוף באיטלקית

- קפה
- ?
- קפה
- ?
- ק-פ-ה
- !!!!
נראה שהוא כמעט הבין. 

הוא הסתכל מחוץ לחלון מבולבל, כאילו מתפלל שאבא שלו יופיע פתאום, יציל אותו מהלקוח המוזר, שהגיע למלון רגע לפני שהעונה נגמרת. 

אספרסו?....
ניסיתי עוד פעם - הפעם עם הפרצוף המתחנן - זה שתמיד עובד, בייחוד על שוטרים. 

הוא התרומם מהכסא, והתחיל ללכת. הלכתי אחריו, מה יש לי להפסיד. הוא נכנס לחדר שהוביל לעוד חדר ומשם לחדר שהוא מטבח.  ובמטבח - מכונת אספרסו גדולת מימדים. יופי, אנחנו מתקדמים. 

אתם חייבים להבין - המכונה הזו היתה יותר ענקית מהילד הקטן הזה. ואז חזיתי בשיעור באיטלקית - 
הוא עשה את זה עם יותר כשרון מבריסטה בקפליקס - סניף פלורנטין - יותר מהיר מאוטוסטרדה גרמנית - הדליק כמה דברים, טחן, לחץ, כיווצ׳ץ, הזיז, כיוון, חיכה ואז -
היה רעש טוב. וריח עוד יותר טוב. 
והוא חייך אליי. 

לגמתי את האספרסו, וחייכתי חזרה. 
הוא היה מושלם. 

הוא לא שם קצוץ

חזרתי לחדר, הלפטופ היה מונח שם פתוח עם סיכום הספר של קן רובינסון.  

כמה סימבולי. הרגע התבוננתי בילד חסר פחד. ילד שבטח עוד לא למד מה זה בריסטה, וכמה אנשים הם סנובים לגבי האספרסו שלהם. הוא רק ראה איך ההורים שלו מכינים קפה, ועשה אותו דבר. 

הילד לא שם קצוץ, כי הקריאייטיביות שלו לא נהרסה עדיין. מערכת החינוך עוד לא גרמה לו לפחד או לחשוב שהוא גרוע. 

הוא לא שם קצוץ כי הוא לא ידע שהוא אמור לשים קצוץ.

וזה עשה אותו לבריסטה הכי טוב שפגשתי אי פעם.