Please enable javascript in your browser to view this site!

מוכנים שיכסחו לכם את התחת?

השבוע כסחו לי את התחת, ונזכרתי באחד העקרונות הכי חשובים בחיים, והוא:

״המחיר שאני מוכן לשלם על משהו, מבטא עד כמה אני רוצה אותו.״

אני לא מדבר על ג׳ינס, על מחשב חדש, או על תואר באוניברסיטה. ממש לא. 

אני מדבר על מה שאני רוצה בחיים. ועל איך שאני רוצה לחיות את החיים שלי. ועל האנשים שאני רוצה להעביר איתם את החיים האלו. אני מדבר על החלטות שאני לוקח בחיים, על בחירות שאני עושה, ועל חלומות שיש לי. 

המחיר שאני מוכן לשלם על משהו, מבטא עד כמה אני רוצה אותו. 

והקטע המדהים הוא - שזה עוזר לי להבין מה אני רוצה מהחיים שלי. התבלבלתם? דוב איתי. 

אבל קודם כל, בואו נוציא את הפיל מהחדר. אני לא מעוניין לדבר על עצמי. אלא עליכם. על החלומות שלכם.  

ואני מדבר על המחיר שאתם מוכנים - או לא מוכנים - לשלם כדי שהם יקרו. 

רוצים להיות יזמים? אתם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר של חוסר הוודאות. אתם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר של להסביר לכל העולם למה אתם לוקחים סיכון. למה אתם מוכנים לעמוד בפני עתיד לא ברור. אתם צריכים להיות מוכנים לזה שתשקיעו המון ולא יצא מזה הרבה.

רוצים להיות עצמאיים? אתם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר של ״אין משכורת מסודרת״. את המחיר של ללכת לישון בלי לדעת האם בחודש הבא יהיו לקוחות או לא. את המחיר של להסתדר עם קבלות, חשבוניות, מיסים, ומדינה שלא דואגת לעצמאיים.

רוצים להיות שכירים? אתם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר של חוסר גמישות, של לעשות מה שאומרים לכם, של ללכת לעבודה חמישה ימים בשבוע, כל שבוע, כל חודש, כל שנה, כל החיים. אתם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר שאולי מחר יחליפו לכם את הבוס וממישהי נהדרת, אתם כל יום בבוקר תראו איזה בנז**ה שרק רוצה להתעלל בכם. ואתם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר של לא להגשים את החלומות שלכם - במידה ויש לכם כאלו מחוץ למשרד. 

השבוע כסחו לי את התחת

אוקיי, רוצים דוגמא? הנה - אני למשל רוצה חשיפה.

יש לי רעיונות, ויש לי אג׳נדה, ואני רוצה להשפיע על הדרך בה אנשים חושבים, לוקחים החלטות. אני רוצה לעזור להם לחיות חיים יותר טובים ומלאים ויש לי תיאוריה איך הם יוכלו לעשות את זה. 

אבל מה שווים רעיונות ואג׳נדה אם הם נשארים אצלי במגירה? איך הם ישפיעו על אנשים? הם לא. אז אני צריך חשיפה.

השבוע התפרסמה כתבה במגזין דה-מרקר "צעירים, מפונקים ועצלנים? דור המילנליאלס - לא מה שחשבתם.״ יש שם ראיון איתי, וציטוטים מהספר שלי - והכל סביב אותם רעיונות שאני רוצה בכל מאודי להפיץ. זה חלום! לא ככה? 

לא בדיוק. 

כי לחשיפה - כמו לכל דבר - יש מחיר. לכל כתבה יש טוקבקיסטים. שקראו רבע כתבה והגיעו למסקנות. או שחושבים אחרת ממני ומכיוון שהם לא מציינים את שמם המלא, אין להם בעיה להטיח את הדעה המנוגדת שלהם בשפה משתלחת. אין להם בעיה להיכנס בי, או בכותבת הכתבה, מבלי לקחת את הדברים ברצינות. מבלי לקרוא לעומק. פשוט כי הם יכולים. 

הנה ככה זה נראה:

אני יודע, לא אמור להיות אכפת לי מטוקבקיסטים. אבל בכל זאת אני בנאדם, לא רובוט. יש לי רגשות אז אני לא אוהב שאומרים שאני דביל. אבל זה מילא. לרדת על הרעיונות שלי? אלו שהשקעתי כל כך הרבה זמן כדי לחדד אותם? אלו שאני מאמין באמת ובתמים שיכולים לעשות שינוי? זה כבר מעצבן. זה מרתיח. 

מכיוון שיש לי כמה שנות ניסיון ב״חשיפה״ לא התרגשתי יותר מדי. לא כי לא אכפת לי, אלא כי התרגלתי. התרגלתי שזהו המחיר שמשלמים על חשיפה. אם אני רוצה חשיפה, אני צריך עור עבה, ולדעת לסנן, וללמוד לא לקחת ללב. אני צריך לדעת להתאפק, לא להחזיר להם בתגובות. לא להעמיד אותם על מקומם - כי זה לא יהיה פרודקטיבי. אז אני צריך לא להיעלב. לא להתייחס. 

וזה קשה. אבל אני מוכן לשלם את המחיר הזה בשביל מה שאני רוצה - במקרה הזה זה חשיפה.

וכשאני מסתכל על זה ככה - ״הרווחתי את זה ואני מוכן לשלם בשביל זה את המחיר״ - הכל נהיה יותר פשוט. 

אני רוצה הכל?

יוצא לי לשוחח עם אנשים ששמעו על הספר שכתבתי. יש הבדל עצום בין אלו שקראו אותו לבין אלו שרק ראו את הכותרת. מי שקרא יודע שכשאמרתי ״אני רוצה הכל״ לא התכוונתי ל״אני יכול הכל״ או ל״אני הולך להשיג הכל״. התכוונתי ל״אני רוצה כסף. אני רוצה משמעות. אני רוצה הנאה. ואני רוצה אותם בצורה שמתאימה לי, ליאור. למישהו אחר, יתאים איזון אחר של השלישיה הזו. והכי חשוב - אני מוכן לשלם את המחירים שצריך לשלם כדי להשיג את השילוש הקדוש הזה.״

מה תעשו כשתהיו גדולים?

כל יום שעובר אני צריך להחליט מחדש מה אני רוצה לעשות. גם אתם ככה - אתם אולי לא מודעים לזה, אבל כל יום אתם מחליטים מה לעשות עם החיים שלכם.

אם אתם שכירים והלכתם בבוקר לעבודה, אז אתם החלטתם לא להתפטר. אולי כי סבבה לכם בעבודה - יש הרבה אנשים שסבבה להם בעבודה. אבל אם לא סבבה לכם, אז אתם החלטתם גם היום בבוקר שזה בסדר לכם שכל יום בבוקר יהיה מעיק. (סליחה שאני מטיח את זה ככה בפרצוף.)

ואם אתם עצמאיים ונמאס לכם להיות כאלו, וקמתם בבוקר והתחלתם להתעסק במיילים, בלקוחות, בפרויקטים - במקום לחשוב שאולי אתם רוצים לחזור להיות שכירים - אז אתם החלטתם. החלטתם שהמצב שאתם לא מרוצים ממנו הולך להימשך. 

זה לא ״קרה״ לכם. דברים לא ״קורים״ לאנשים. אנשים גורמים לדברים לקרות, ואז מחליטים להמשיך איתם.

זה נכון - קשה לקום ולעשות החלטה שהיא שונה ממה שעשית אתמול. אפילו אם אתה אדם שסובל כרגע. זה קשה בעיקר כי אנחנו לא מאומנים לעשות שינויים. לא מערכת החינוך, לא האוניברסיטה, בדר״כ גם לא ההורים - לא הכינו אותנו לעשות שינויים. אז אנחנו מחליטים לא להחליט. שזה אומר שאנחנו מחליטים להמשיך לסבול.

וקשה לעשות החלטה כי להחלטה האלו יש משמעויות. אולי צריך לצאת מאזור הנוחות, או להסתכן, או... לשלם מחיר.

ברגע שאדם מבין שגורלו נתון בידיים שלו, וזה לא שהחיים פשוט ״קורים״ לו - רק אז הוא יכול להתחיל לנוע לקראת מחשבות על החלטות חדשות. כל עוד הוא מרגיש ״קורבן של החיים״ - החיים הולכים להמשיך להתעלל בו, ויש להם (לחיים) המון דרכים יצירתיות לעשות את זה.  

אבל גם אם הוא החליט שלא טוב לו, הוא עדיין מרגיש תקוע. למשל כי השאלה של ״מה אני אעשה כשאהיה גדול?״ לא פתורה אצלו. ומה יעזור לו להחליט לעשות שינוי אם הוא אפילו לא יודע מה השינוי שהוא רוצה לעשות?

תנאי מגרש

להבין מה אני רוצה לעשות שאהיה גדול זו חתיכת שאלה גדולה. (פעם אחרונה שניסיתי לענות עליה יצאו לי איזה שבעים עמודים שהפכו אחר כך לספר.) אבל, הנה זווית מעניינת שגם דרכה אתם יכולים לשאול את עצמכם את השאלה הזו. וזה -

מה המחיר שאתם מוכנים לשלם?

אוקיי, זה נשמע קצת תלוש אז אני אסביר - 

כשהייתי משחק כדורסל בבחרותי היה משהו שנקרא ״תנאי מגרש״. אם זה אספלט, או שיש שלוליות, או כל מיני דברים שגורמים למגרש לא להיות מושלם, ובגללם מישהו פספס כדרור, או מסירה, או וואטאבר - היה אסור לו להתלונן. אם התלונן אמרנו לו ״אין מה לעשות, תנאי מגרש.״

בכל רגע בחיים יש לנו ״תנאי מגרש״. אנחנו רווקים או נשואים. עם או בלי ילדים. עם או בלי חסכונות. עם או בלי הורים עשירים. עם או בלי ניסיון. עם או בלי לקוחות. עם או בלי מוניטין. עם או בלי מוטיבציה. עם או בלי רצון להשתלט על העולם. עם או בלי סקרנות. וכולי וכולי. המצב הזה משתנה במהלך החיים, בדרך כלל כי גרמתם לו להשתנות, ולפעמים אלו גורמים חיצוניים שלא תלויים בנו. 

בתוך תנאי המגרש האלו, יש מגבלות. מגבלות זה משהו שעוזר לקחת החלטות, כי הן מצמצמות את האפשרויות. ואז השאלה ״מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדול?״ מצטמצמת ל- ״מה אני רוצה + מה אני יכול + כמה זמן זה ייקח לי?״.

אני יכול לרצות להיות כדורסלן ב-NBA. אבל הגובה שלי הוא 1.70. אז זה קל - אני לא אהיה. (נכון, יש אחד שהגיע ל-NBA כשהוא 1.70 אבל הוא אחד מ-100 מיליון שניסו, ואני לא הולך לנסות להיות השני.)

אני יכול להיות גם משהו שהוא הרבה יותר גדול ממה שאני היום, ואולי זה אפשרי אם אתאמץ המון, ואולי עם קצת מזל. אבל אני צריך לזכור שזה הולך לקחת שנים להגיע לשם. אני מוכן לחכות שנים? אולי כן. 

אז מה אני אעשה כשאהיה גדול?

בתוך ״תנאי המגרש״ שיש לכם כרגע, ו״תנאי המגרש״ שהולכים להיות לכם בשנים הקרובות - אתם עכשיו יכולים לשאול את עצמכם: ״מה המחיר שאני מוכן לשלם?״. יש מי שמוכן לשלם מחיר של גמישות. או של בזבוז החסכונות. או של חיים בצמצום. יש מי שמוכן לגור שנתיים בניקרגואה. יש מי שמוכן לעבוד 19 שעות ביום. יש מי שמוכן לעמוד 5 שעות בשמש כל יום. או לנסות למכור משהו מתוך הנחה שישמע ״לא״ אלף פעמים ביום. 

אז אפילו אם אתם לא יודעים מה החלום שלכם, או מה תרצו להיות כשתהיו גדולים - אתם יכולים להתחיל בשאלה ההפוכה - ״מה המחיר שאני מוכן לשלם?״ 

אם תהיה לכם תשובה לזה, פתאום תהיה לכם זווית חדשה. כי אם אתם מוכנים לגור שנתיים בניקרגואה - אולי יש מישהו שצריך עכשיו בדיוק את זה? אולי שם מתחבאת הזדמנות שתדליק אתכם? ואם אתם מוכנים לעבוד שנה בלי תשלום אז זה אומר שאתם יכולים לעבוד ולהתמחות בהמון עבודות - ולהשיג בכך ניסיון ממשי בעבודות שלא הייתם מתקבלים אליהן בשכר, כי למשל אין לכם את ההשכלה הנדרשת. 

ואם יש לכם כבר חלום - למשל לעבוד בחברה X או לעשות את Y - ואתם לא מצליחים להתקדם לעברו, תשאלו את עצמכם - ״האם אני באמת מוכן לשלם את המחיר? את המחיר שצריך בשביל זה?״. 

כי המחיר שאתם מוכנים לשלם על משהו, מבטא עד כמה אתם רוצים אותו. 

ואם אתם לא מזיזים את התחת לכיוון של מה ש״בא לכם״ לעשות - יכול להיות שאתם פשוט לא מוכנים לשלם את המחיר. הי, זה לגמרי בסדר! זה אחלה סימן שזה לא בשבילכם.  

אתם רוצים הכל? תוודאו שאתם מוכנים לשלם את המחיר. אחרי שמבינים את זה, הכל נהיה יותר פשוט.