פוסט אורח | גנית מייר
הטקסט הזה נכתב בימים טובים יותר וקשים פחות, שבהם כולנו ניצבנו כנראה לפחות שני שלבים גבוה יותר בסולם הצרכים של ידידנו מאסלו. אז אם אתם מאלה שמסליקים את החרדה הקיומית בצלילה לעולמות הפיתוח האישי (תודה לך יו-טיוב!), אולי הוא עדיין נכון לכם: הקישורים אפילו יכולים להוות מפה לתכנים ששווה לצרוך בבידוד. אבל אם אתם כרגע ממש לא שם, אני כל כך מבינה.
אתם יותר ממוזמנים להשאיר לי כאן את האי-מייל שלכם, ואני מבטיחה לשלוח לכם שוב את הקישור למאמר בערך שבועיים אחרי שנחזור לצאת בחופשיות מהבית.
שלום, קוראים לי גנית מייר, וגם אני למדתי משפטים. אפילו הייתי עורכת דין לכמה דקות (מותשת ומשועממת, ובהתאם – וואלה, לא עורכת דין משהו). היום, כמה שנים מאוחר יותר, הדברים שונים. אמ;לק: אני עורכת וסוכנת ספרים, מרצה באוניברסיטאות בחו”ל לשפה שנייה ותרבות, ובעיקר – ההפך ממשועממת! החיים המקצועיים שלי מרגישים מלהיבים, מלאי כיווני התפתחות ומתאימים לי.
כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני בדרך כלל מקבלת כל מיני תגובות שכוללות את השורש א.מ.צ. אני דווקא לא חושבת שהשינוי היה קשור כל כך באומץ, אלא יותר בחוסר מוכנות לסבול, ובנכונות להשתנות. למעשה, הרבה אנשים מוכשרים שלמדו איתי עשו שינויים דומים מסיבות דומות (ועכשיו עובדים בעמותות, בפוליטיקה, בתקשורת ואפילו בריפוי בעיסוק).
יש המון חומר על נושא בחירת המקצוע ושינוי קריירה, בעיקר לדור ה-Y. אני לא מתיימרת לדעת משהו שמומחים בתחום לא יודעים. נעזרתי הרבה בבלוג ובפודקאסט הזה ממש. ועם זאת, הרבה פעמים גם אנשים שקראו וחקרו חוזרים לנקודה אחת כשאנחנו מדברים: איך אפשר לדעת?
איך אפשר לדעת אם הדרך שלי נכונה או לא?
אם לעזוב עכשיו את העבודה, שאני לא כל כך אוהבת אבל גם לא ממש שונאת, זה הדבר הנכון?
איך לדעת אם כדאי לי ללמוד הנדסה, כמו אבא שלי? אני לא ממש שמחה, אבל כילדה אף פעם לא חלמתי להיות משהו מסויים. ככה כדאי לעזוב את התכנות? איך אפשר לדעת?
אם אתם קוראים את הבלוג הזה, כנראה שגם אתם מחפשים משהו קצת אחר ואפילו אולי מוכנים לפעול בנושא. אתם כבר יודעים שאף אחד לא יכול לענות על השאלות האלה במקומנו. ברור שהתשובות אינדיבידואליות לגמרי וקשורות בצרכים הפסיכולוגיים שלנו, באמונות שלנו, במשפחה שבה גדלנו.סבבה.אז זהו? אין עזרה נוספת?למה את כותבת??
אני כותבת כי אני חושבת שלמעשה יש כמה סימנים שיכולים לעזור, לאותת, לגבי התשובה לשאלה “איך אני (אישית) יכול לדעת”. ואני מקווה שהם יעזרו לכל אחד לענות לעצמו.
אז… איך אפשר לדעת אם העבודה הזאת נכונה בשבילי?
הנה כמה שאלות שאפשר לשאול:
1 – מי נמצא למעלה?
כשאני מסתכלת על הבוס שלי, ועל הבוסית שלו, מה אני רואה?
בכנות, אלה אנשים שהייתי רוצה להיות כמוהם? החיים שלהם נראים מעניינים או מלהיבים?
הם נראים לי אנשים “שווים”, שהייתי מתחלפת איתם? הם מוסריים או ראויים לטעמי?
ומצדם – נראה שהם מחבבים אותי במיוחד? אני מזכירה להם משהו מעצמם?
יש מישהו בסביבה המקצועית שלי שאני כמעט מעריצה?
מניסיוני, במקום שנכון עבורכם ישנם מסביבכם הרבה יותר מאשר אדם אחד כזה. במקומות העבודה שלי אחרי שעשיתי את השינוי יש כל כך הרבה!לעומת זאת, במקום לא מתאים, כשהסתכלתי למעלה, לרוב סלדתי קצת ממי שנמצא שם. במקרה הטוב יותר, חשבתי שהם ממש אחלה, אבל בחיים לא אוכל להיות כמוהם בעצמי. מן הרגשה כזאת, שאין קשר ביני לבינם. היום אני חושבת שזאת אינדיקציה חזקה לבחון האם הסביבה שלי טובה עבורי, אישית.מה אתם רואים כשאתם מסתכלים למעלה?
2 – במי אני מקנא?
מה שמזכיר לי קצת שאלה אחרת, מתוך הספר הנפלא “שקט” מאת סוזן קיין. הספר (מומלץ מאוד!) עוסק בעניין אחר, מופנמות ומוחצנות בתרבות, אבל הוא נפתח בשינוי שהכותבת עשתה בדרך המקצועית שלה. היא מספרת שם שאחד האיתותים שעזר לה להבין את הבעיה הסתמן לה, מכל המקומות, דווקא בפגישת מחזור של התיכון. היא שואלת:
אם הערב אתם משתתפים בפגישת מחזור בתיכון שלכם, בחיים המקצועיים של מי אתם הכי מקנאים?
כן, קנאה זה פויה, אבל היא עוצמתית, ומלמדת משהו על מה שאתם מרגישים.
אם גיליתי שאני מקנאה במי שכתבה ספר וממש אדישה לשותפה במשרד עורכי דין, יש פה מסר.
אז נכון, לא מועיל לקנא במסי או בבראד פיט. אבל מבין כל מי שהיה איתך ביחידה בצבא, מי עושה עכשיו משהו שהיית ממש שמחה להצטרף אליו?
3 – בכנות, אני טובה בזה?
אנשים שטובים בעבודה שלהם מקבלים סיפוק לכל הפחות מזה שהם טובים. יש להם אופק התפתחות, אופציות בחברות מתחרות ורעיונות חדשים. הם מקבלים יחסית הרבה פרגון (תחומים כמו מדע למשל, עשויים להיות דלי פרגון באופן כללי, אבל גם שם יש ספקטרום יחסי), בקשות לחנוך אחרים ואחריות נוספת.קשה להגיד אם הטובים טובים כי הם נהנים או נהנים כי הם טובים, וגם הם כמובן יכולים למצות תפקידים או לרצות שינוי.
אבל רובנו, אם זה לא הדבר הנכון בשבילנו, לא ממש טובים. אנחנו (מההתחלה או “לפתע”) קצת מתרשלים, או לא מגדילים ראש, עושים דברים לאט או מתנהגים בצורה קצת ילדותית. אולי אנחנו בינוניים, בסדר כזה, אבל לא יבחרו בנו לנהל משהו או להיות מנטורים, ואין לנו המון מה להוסיף.
במאמר מוסגר, מהתחושה הזאת קל יחסית ליפול למשבר ממשי של ערך עצמי. אז עובדים, אבל מסתובבים עם דיבור פנימי של “אני אפס”, “אני לא עושה כלום כמו שצריך”, “אני אדם גרוע”… (תאמינו לי- been there, done that).
בואו, תנשמו עמוק. להוציא כמה יוצאי דופן חריגים, אין דבר כזה “אדם גרוע”. אבל בהחלט יש מקום עבודה או מקצוע לא מתאים. אם עברתם את גיל 23 ואתם עדיין ניגשים לעבודה במוד קבוע של “לגמור את שיעורי הבית“, בעיני מצב כזה הוא אינדיקציה חשובה לצורך לחשוב על שינוי, גם אם הוא מפחיד.
כשאתם מעולים במשהו, זה הרבה פעמים כך כי הוא מתכתב עם חוזקות הליבה שלכם. שווה להתעקש לחפש את התחום שיוציא מכם את הדברים שיש לכם לתת.
4 – אפשר לקרוא לך רבע תחביב?
כילדה אהבתי דינוזאורים, לרקוד ג’אז ואסטרונאוטים, ושום דבר מזה לא בא איתי לעולם המבוגרים. גם אני הסתובבתי בעולם שנים בתחושה שאין לי שום חלום ספציפי.
ההצעה המקובלת למתלבטים – לחבור ל”חלום ילדות” – הרגישה מאוד לא פרקטית, וכמבוגרת התנחמתי במחשבה שיש אנשים שיכולים לעשות כל מיני דברים.
עם זאת (אחרי ששחררתי קצת מהסבל ומשיקולי הסטטוס, ואפשרתי לעצמי להתנסות), בערך בתפקיד השלישי שעשיתי בהנאה קלטתי שרגע, אולי זה בעצם לא מדוייק. עכשיו, כשהעבודה שלי הייתה לקרוא ספרים ולבחור אותם – זה בעצם הזכיר מאוד את מה שכילדה עשיתי, בחינם ומאהבה בלבד, שעות על גבי שעות.
הרי הייתי כזאת תולעת ספרים שאם נחשב את זה, בקריאת פרוזה יש לי את כמות שעות האימון של כנר בפילהרמונית (נשבעת). כן, הייתי די הרבה בחדר שלי, אל תשאלו. אבל בתקופת החיפוש לא החשבתי את זה. לא מסגרתי את זה כחלום, או ככישור, למרות שבתחום הזה אני באמת יכולה להציע משהו ייחודי.
מה עוד עשיתי פעם? הייתי מדריכה בצופים, ואז בצבא, ואז בשיעורים פרטיים, ואז בקורסים לסטודנטים. וואלה, אני בעצם מלמדת דברים, בהנאה ומבחירה, מאז גיל 15 בלי הפסקה. צברתי בזה מיומנות רבה. גם בן זוגי, מדען היום, מאוד אוהב את העבודה שלו. מסתבר שאחד הסיפורים עליו ועל החבר הטוב שלו, מאלה שעוברים במשפחה, הוא שבגיל 9 הם קראו אנציקלופדיות ביחד וכתבו מעין ביוטופ שהמציאו לעצמם.
אז אולי שווה לרדת רגע מהכותרת המלחיצה והמבלבלת הזאת, “חלום”, ובכל זאת לחשוב מה עשיתם, בהנאה ומרצונכם, כשאף שיקול עוד לא נכנס ביניכם ובין הרצון?
5 – רמת משחקיות – לפחות 3 מ-10?
בכל עבודה שהיא, אני מאמינה שמי שבאמת נהנה ומצליח הוא מי שרואה בחלקים יומיומיים מהעבודה שלו מעין משחק. לא כולם צריכים לאהוב את המשחק הזה, אבל בשבילך אישית זה משחק נחמד. כעורכת דין סבלתי בטירוף מכתיבת סקירות משפטיות, לא משנה כמה יפה המשרד שלי היה וכמה ארוכות היו הפסקות הצהריים. אבל בחדר ממול החבר הכי טוב שלי, כוכב עולה במשרד, די נהנה לגלות את התשובות לשאלה שלפניו. הוא כל כך חיבב את זה, והיה טוב בזה, שהוא כתב מיוזמתו חוברת הכשרה למתמחים שמסבירה איך עושים חיפוש משפטי טוב. אני לא מנסה לטעון טענה מסוג “הכל בראש”, “הגישה היא הכל”, וכל זה. חיפוש משפטי משעמם אותי ואני לא חושבת שזה ישתנה. אבל זאת בהחלט אינדיקציה טובה לכך שהוא היה במקום הנכון (אכן, עכשיו הוא שותף), ואני ממש לא.
בעבודה שלי היום יש די הרבה חלקים שבעבורי הם ממש יצירתיים ואני עושה אותם בלי לשים לב לזמן. כיף לי לשבת ליצור חומרים חדשים לקורסים או להמציא משחקים שמתרגלים תופעות לשוניות, גם כשאני כותבת מהמטבח או ממשרד ממש מצ’וקמק בלי חלון. מישהו אחר ימות משעמום רק מלשמוע את זה.
אז משחקיות ויצירתיות בעבודה זאת אינדיקציה, ואני ממליצה להקשיב לה.
עד כמה את “משחקת” בעבודה? אם התשובה היא “אני לא”, יש לזה משמעות.
אוקיי. אז איך לגלות מה נכון בשבילי?
1 – לומר כן!
כל הדברים הטובים שקרו לי מקצועית השתרשרו זה מזה באופן מדהים. כלומר, באופן לא מדהים בכלל – באופן שקשור לניצול הזדמנויות ששימחו ומילאו אותי. כן הוביל לעוד כן, ואנשים רלוונטיים התגלו כדלת לעוד אנשים רלוונטיים.אבל זה דרש לומר כן, גם כשהייתי לחוצה, או למרות ששילמו ככה ככה בהתחלה, או כשוויתרתי על דברים אחרים שיכולתי לעשות במקום, וגם כשזה נראה גדול עליי. לפעמים לא הבנתי אפילו למה בדיוק הסכמתי. “סתם” (לא סתם) כי התלהבתי מרעיון, או מאווירה, או מבנאדם.
ואני עוד יכולה להשתפר בזה. הייתי רוצה לומר עוד כן.
החיים מזמנים לנו הזדמנויות כל הזמן. לכם ולאנשים שאתם אוהבים יש הרבה במשותף; אתם לא סתם חברים בקבוצות ברשתות שבהן אתם חברים, והמכרים שלכם הם לא סתם מכרים. קבוצת האנשים שבאה ללמוד דווקא את התואר הזה שבחרתם, מי שאיתכם בחוג כתיבה יוצרת או בפורום לשיפוץ מכשירים ואפילו בחדר הכושר – יש לכם צרכים משותפים מסויימים. הגיוני מאד שחלקם עושים דברים שגם אתם תתלהבו מאד לעשות.אז נתקלתם בהצעה, שמעתם שבריר שיחה בין חברים, ראיתם מודעה בקבוצה שהתלהבתם ממנה? תפנו. ראיתם פרוייקט צד שנשמע מגניב? בקשו לעזור.
טבעם של החיים שכל דלת מובילה לדלתות גדולות ומלהיבות יותר אם אתם במסדרון הנכון, אבל לא תגיעו אליהן אם לא תתחילו. וכל מקום שקורא לכם הוא מקום טוב להתחיל.
העניין הזה חשוב עבורכם כפל כפליים אם אתם עדיין לא בני שלושים, או שפיניתם לכם תקופת לימודים שבה אתם לא מחוייבים עדיין למלוא זמנכם. זה הזמן לבחור להתנסות במה שנראה לכם הכי מעניין ומסקרן (כלומר לאו דווקא במלצרות, אלא אם אתם מתחבטים במחשבה לנהל מסעדה, וגם לא בהכרח במה שאתם לומדים). זאת הדרך הטובה והיעילה ביותר, שלא לומר ההכרחית, לגלות איפה הכשרונות והאהבה שלכם נמצאים.
מזכירת עו”ד בת 20 תדע משהו על חוויית עבודתם האמיתית של עורכי הדין, ואיפה היא ביחס לזה. שוליית טבח יחשוד אחרי חודשיים אם מתאים לו להיות שף. אם לא תתרגמו פרק מספר לפרויקט קהילתי (תודה פורום בתפוז ז”ל), לא תדעו אם מתאים לכם להיות עורכים בהמשך. אם לא תדריכו, נניח בצופים או בצבא, תתקשו לדעת באמת כמה נוח יהיה לכם כמרצה במכללה.
אני יכולה לדבר שעות על העובדה שאף פעם לא מאוחר להתקרב לרצונות שלכם, ושתמיד יש דרך. אבל אם הייתי קשובה לתוצאות ההתנסויות שלי בגיל 24 (מרצה/מורה – כיף, עוזרת עו”ד – סבל; סטודנטית למשפטים – סבירה, סטודנטית לרוח – מצטיינת), אולי הייתי מקצרת את הדרך המקצועית (והכלכלית) הזו בכמה שנים טובות.
2 – להקשיב לתחושות הבטן
כבר מראיון העבודה משהו היה מאכזב עמוקות או לא הרגיש נכון?
הצליחו לעצבן אתכם עוד לפני שהתחלתם? היחסים עם הבוס שלכם לא זורמים ודורשים המון הבהרות, התנצלויות ופשרות?מרגישים תקועים? ואולי שמעדיפים תמיד אחרים על פניכם?כואב לכם הגב, כמו לליאור, או אולי הבטן? אתם מתקשרים לדווח די הרבה על מחלה, כי פשוט אין סיכוי שאתם מתמודדים עם היום הזה?אם החוויה הזאת מצטברת, הסיכויים שתרחיקו לכת במקום העבודה הזה נמוכים. אם זאת החוויה הכללית והתמידית שלכם מהמקצוע, במגוון מקומות עבודה, צריך לחשוב על שינוי.כי ככה בדיוק אנחנו מדברים לעצמנו, בשפה הזאת. לעצמכם, אתם מקשיבים?
היופי הוא, שגם ההפך הוא הנכון.למרות המשכורת או משהו בתנאים, המקום הזה מעיף לכם את המוח?המנהלת שלכם כל כך מדהימה שהיא בעצם מנטורית?
האווירה במשרד מעודדת יצירתיות והתרבות הארגונית למופת? יש לכם המון מה ללמוד בתפקיד הזה?
הוא מפתח אתכם כבני אדם? ואולי השעות שם טסות, והקולגות חברים?אז אולי למרות שהטייטל לא זוהר, או המקצוע לא “נחשב”, המשכורת לא אידיאלית, המשרד לא סקסי, ההורים מצקצקים או שיש בעיה אחרת, שווה לשקול בחיוב ובראש פתוח להישאר לתקופה.
במקום שטוב לכם בו, גם אתם תהיו טובים, וכנראה שבתפקיד הבא (אליו הגיוני שתגיעו, בתנאים הנכונים) התנאים יפתחו למשא ומתן. ככה זה, כשאת טובה התנאים נפתחים לדיון.לפעמים הזמן שתבלו במקום כזה, שבאמת מתפתחים בו, יהיה המסד לבניית כישורים מתגמלים מאוד בהמשך.
לקח לי זמן להרשות לעצמי להקשיב לכל התחושות האלה. כי הן לא קשורות ליופי המשרד, למוניטין או לגובה המשכורת. הן קשורות יותר לכימיה, כמו בדייט. היום אני חושבת שההקשבה הזאת היא חובה. בין היתר, כי היכולת לקרוא את הרגשות שלנו ולהכיר ברצונות שלנו משליכה על כל תחום קבלת ההחלטות בחיים. כשהשתפרתי בהקשבה המקצועית לעצמי במקום להתמקד רק ב”מה צריך” מנותק מהגוף, התלוו לה רווחים גם בתחום הרומנטי, ביחסים עם חברים, בדימוי הגוף ובמה לא.
זה נכון גם כשלא אוהבים את התשובה ששומעים, או חוששים מההשלכות של ההתמודדות איתה.
ואם אני מפחדת? פשוט משותקת מפחד?
אהלן, ברוכה הבאה. בהחלט. לשנות משהו בחיים זאת אימה גדולה. צריך הרבה אמונה שבהמשך יהיה בסדר, וודאות כזאת הרי אין להשיג. ויותר חשוב מזה – יש סיבות מצוינות שבגללן בחרנו מלכתחילה במה שבחרנו. אופיי המרצה לא נעלם, כמו גם משפחתי המהגרת, העדפותיי בבגדים ודחף רציני שישלמו לי כמו שאני שווה. מה שהביא אותי לבית הספר למשפטים גם לא ייעלם בעתיד – אלה צרכים אמיתיים שלי. כשהחלטתי לוותר על הכיוון הזה, בצער ובחרדה, זה היה כי באמת ניסיתי כבר הכל בכדי להקטין את החיכוך היומיומי. זה קרה אחרי התפטרות אחת שחזרתי בי ממנה, שנה של טיפול פסיכולוגי ופרידה מבן זוג. כיף, per se, זה לא היה. בדיעבד אני מבינה שהרבה אלמנטים של “פייק” בחיי היו צריכים שינוי, ולא סתם היו כרוכים זה בזה.
אז כדי להקטין את החרדה עשיתי הסכם עם עצמי: חצי שנה אעבוד במה שאני רוצה, בלי שום שיקול נוסף, ואחר כך נראה. רק לשלם שכר דירה וזהו.
ההסכם השליך על כל אופי החיפוש (נניח, הפעם פניתי רק למשרות חברתיות דרך אתר שמתמקד בהן). תוך שבועיים הייתי בחפיפה.
במקום הזה, אליו נכנסתי לחצי שנת נופש/הרהור, נשארתי שלוש וחצי שנים מאושרות ומלמדות. בגלל שהתאמנו כל כך, המשרה החלקית הפכה במהרה למלאה, ואז הקבילה ללימודי התואר השני (עניין שלם שלא אכנס אליו כאן, אבל בגדול – אני בהחלט מתומכי האקדמיה וחייבת לה הרבה, אבל זה עניין לטקסט אחר).
מסביבי היה צוות צעיר יחסית, ואולי זה לא מפתיע. חוויתי, קצת באיחור, את מה שמי שהקשיב לעצמו יותר זכה לחוות חמש שנים לפניי.
המחיר
לשינוי יש מחיר. בשנה הראשונה שבה עבדתי במקום שאהבתי נורא, ממש התביישתי: גם בטייטל וגם במשכורת. בערך 5 שנים נוספות לקח לי להגיע למקום שבו אני שלמה שוב עם הטייטל (וגם עם ההכנסות). למדתי בדרך להיות חצי פרילנסרית, וגם חוויתי מעבר לחו”ל.
רק עכשיו להורים שלי (ולחלק שלהם בעצמי) יש שוב נחת, גם אם הם לא בדיוק הבינו את השינוי בהתחלה. הם למדו דברים חדשים דרכי, ואני למדתי קצת שחרור מדעתם. גם זה קשור להתבגרות.רוצה לומר, רק עכשיו יש שוב איזון מסוים בין כל הצרכים שלי. המחשבה שלא תהיה שום פשרה בתחילת הדרך היא לא מחשבה בוגרת. שהרי תמיד מתפשרים על משהו, השאלה על מה נכון לכם להתפשר בכל תקופה, תמורת הפוטנציאל למה.
ועם הכל, אין לי מילים לתאר עד כמה הדרך הזאת, לאותנטיות, היא דרך שווה.
גנית מייר היא ראש מחלקת הלקטורה בהוצאת “עם עובד”. היא מלמדת עברית ותרבות ישראלית באוניברסיטאות מובילות בניו-יורק, עורכת ומלווה כותבים בתהליכי כתיבה והוצאה לאור. בהכשרתה, היא פסיכולוגית חברתית ועורכת דין. היא יותר מתשמח אם תצרו איתה קשר .