״אז מה תמליצי למי שאוהב קוריאני, אבל לא בקיא במנות שלכם?״ – חייכתי למלצרית העדינה – ״מנה ליחיד, מעדיף בשרי, לא מגיע לעיר הזו מספיק – אז זה חייב להיות מעולה״ . הסינר המתוחכם שעטתה מעל טישירט לבנה, וג׳ינס מקופל שחושף נייקי משופשפות – היה בהלימה למסעדה כולה. פשטות, חספוס עדין, ותשומת לב לפרטים שגורמת לכל רגע להרגיש מדהים.
התכוונתי רק לחטוף משהו קטן בדרך ל-AirBnB. אני גמור. משש בבוקר עד תשע בערב עבדתי, כמעט בלי הפסקה, וגם זה אחרי שלוש שעות שינה. ניויורק עושה לך את זה. היא לא רוצה אותך ישן, והג׳טלג לא עוזר. מפה לשם מצאתי את עצמי בקוריאה טאון. יצאתי לדייט קטן עם עצמי.
סמוך אל השולחן ב- Her name is Han, מתענג על המנה עוד לפני שהגיעה, הקשבתי לעצמי מדבר אליי. ״אז מה הם חושבים עליך – נכנס לבדך למסעדה בתשע וחצי בערב?״ הוא שאל. ״המממ, אולי שאני איש בודד? או מבקר מסעדות?״ – עניתי. ״לא, מבקר מסעדות היה מזמין עשר מנות, לא שתיים. הם חושבים שאתה איש בודד.״
האצבעות שלי נמשכו לעבר הסמארטפון. חברו הטוב של האדם במאה ה-21. הפתרון הקל בכדי להימנע ממבוכה חברתית. לא. אני צריך להתמודד. עצמי חזר לדבר -״נו, אתה מרגיש פאתטי?״ הוא שאל.
חייכתי לעצמי וגם אליו. אני לא אדפדף עכשיו בטלפון. לא. איישיר מבט לאנשים בשולחנות הסובבים. אביט בפרטים הקטנים של המסעדה. וכשהמנה תגיע, אוכל אותה בתשומת לב גבוהה. כל ביס יקבל את הכבוד שלו. הרי ברור – האנשים סביבי לא חושבים עליי כלום. הם עסוקים בעצמם. אכפת להם ממני פחות משלי אכפת כמה שנים הקימצ׳י הזה בילה מתחת לאדמה.
למה קשה לנו כל כך להיות בגפינו במקום ציבורי? למה אין לנו שקט עם עצמנו? למה אנחנו מגזימים בפרופורציה של מה יחשבו עלינו? סבל מיותר.
****
שבוע אחורה, ישוב על גג יפיפיה בברצלונה, שלוב ידיים עם אהובתי, שותים שפריץ, קיבלתי טלפון. ״בוא, צריכים אותך פה.״ 72 שעות מאוחר יותר, עשיתי עצירה קלה בארץ לשעתיים. כוס אספרסו בנתב״ג הבדילה בין הפלז׳ר לביזנס. עליתי על טיסה 001 לניו-יורק. במטוס נוח להיות לבד, יותר מבמסעדה.
באתי לפה כדי לעזור בניסוי.
סטארטאפ הוא מעבדה גדולה, בה יוצרים תרכובות חדשות, תמיסות מעניינות, בודקים היפותיזות. כשאמרתי למלצרית הקוריאנית מה אני מחפש, היא ידעה מיד לענות. אני לקוח מובחן, עם דרישות ספציפיות. ולמסעדה מוצרים מוכחים שעובדים – אחרת המסעדה לא היתה מפוצצת.
אבל כשבונים משהו חדש (למשל את בית הספר של המאה ה-21) אי אפשר לדעת איך הוא ייראה בסופו של דבר. הדרך היחידה לפצח מה באמת יעזור לאנשים לקדם את עצמם, בעולם המסובך הזה, היא לנסות. לזכור שאי אפשר לדעת מראש מה יעבוד. להסתמך על מה שלמדת עד כה, ולייצר להם משהו שייתן להם ערך. גם אם הוא עוד לא מושלם. ואז לזקק את התוצאות – להבין מה עזר להם, ומה אפשר עוד לשפר. ניסוי אחרי ניסוי המוצר שלך משתפר. ואתה צריך להישאר אמיץ, לנסות דברים חדשים, מבלי לדעת למה זה יוביל.
רק ככה גורמים למסעדה להיות מלאה באנשים כל ערב מחדש. רק ככה מגיעים למשהו שיש בו פשטות, חספוס עדין, ותשומת לב לפרטים שגורמת לכל רגע להרגיש מדהים.
שבע בבוקר עכשיו. נחזור למעבדה. יש לנו רעיון לתמיסה משופרת.