אז במה תרצו לעבוד? שפי גור-ארי גילה שעד עכשיו שאל את עצמו את השאלה הלא נכונה. הוא מתארח פה לפוסט בו יסביר מהי השאלה החדשה שהוא שואל את עצמו, ואיך היא תקדם אותו לעבר מה שהוא רוצה.
האם אנחנו באמת מחפשים עבודה, או שאנחנו בוחרים עבודה?
הייתי שמח להגיד שאני מחפש את העבודה האידאלית שלי. אבל עד היום, בכל פעם ש”חיפשתי עבודה” בעצם “בחרתי עבודה”. בחרתי אותה מבין האופציות שעמדו לרשותי, אחרי שמישהו הסכים לבחור בי. ואיך להגיד? זה לא עבד לי כל כך טוב.
בתור אנשי העולם החדש, יש עוד אופציה אחת. במקום לבחור עבודה, אפשר ליצור אותה. ויש אפילו אחלה טכניקה שמסבירה איך לעשות את זה – נגיע לזה בהמשך הפוסט.
מכירים את שאלוני האינטרנט האלה
“האם יש לך IQ גבוה כמו של אינשטיין?”
“איזו דמות מהסימפסונים אתה?”
“האם אתה יותר דומה לחציל, או לאבוקדו שכבר אי אפשר לאכול?”
כולם מתים על השאלונים האלה. אני בטוח שאפילו ביבי, כששרה מעלה לו קצת את העצבים, יושב ועונה על “50 גוונים של סגול”, רק כדי לתת לעצמו בוסט לביטחון העצמי.
זה נהדר. במיוחד אם אתה חצי אינטליגנטי, ומקבל תשובה מרשימה כמו “יש לך IQ 1048!!! – איינשטיין הוא אבוקדו לידך!”. אבל לפעמים האינטרנט מזמן לך שאלות קשות יותר. שאלות שהתשובה עליהן היא לא בהכרח משהו שאתה מסוגל כרגע להתמודד אתו. שאלות שיצריכו אותך לזוז.
וזה מה שקרה לי, כשהקשבתי לפרק הזה של פופקורן (הפודקאסט של פרנקל שמארח אותי פה בבלוג).
הפרק התחיל בצורה מבטיחה עם דיון רציני על ״לצחוק עד שמשתחרר לך פיפי במכנסים״. אבל לקראת סופו נתקלתי במשהו שלא צפיתי אותו – נתנו לי שיעורי בית (דקה 47).
מה אני – בתיכון?! למה מישהי שאני לא מכיר נותנת לי שיעורי בית? ועוד בפודקאסט?
האמת היא, שזו היתה בסך הכל שאלה תמימה וחסרת מחויבות. נרקיס – המרואיינת בפרק – הכתיבה שאלה מצוינת, ובמלוא נדיבותה נתנה את כתובת המייל שלה כדי שהמאזינים יוכלו לשלוח אליה את התשובה. היא אמרה שמי שישלח תשובה מלאה, היא תשלח לו את השאלה הבאה בתור. ועוד היא אמרה, שרוב האנשים, למרות שטוענים שהם רוצים לברר על עצמם דברים – לא יעשו את זה. ולכן היא לא מפחדת לתת את האימייל.
אז הייתי חייב לענות ולשלוח.
וזו היתה השאלה של נרקיס:
– מהם המאפיינים של העבודה האידאלית שלכם?
שימו לב – היא לא ביקשה שאשאל את עצמי במה אני רוצה לעבוד (כלומר באיזה מקצוע או תפקיד)? או מה אעשה בעבודה? להפך, נרקיס הדגישה שאני צריך לכתוב על המאפיינים של העבודה, ולא על המקצוע או החברה. והיא ביקשה למלא דף A4 שלם עם התשובה.
אז מה המאפיינים של העבודה האידאלית שלי? כתבתי תשובה מפורטת, וזה היה ממש כיף לרשום אותה.
זה קצת כמו לדמיין שזכיתם בלוטו ומה תעשו עם כל הכסף הזה עכשיו. זה כיף לפנטז על עבודה בלי מגבלות, בלי שאתם צריכים לשלוח קורות חיים, ולעבור ראיונות, בלי שיש איזה בוס שקבע לכם בדיוק מה אתם עושים ולמה.
כתבתי באיזו שעה אני אגיע לעבודה האידיאלית. וכתבתי איך יראה המשרד שלי, מה יהיה גודל החלון לנוף, ומאיזו קומה אני אשקיף עליו. תיארתי את האינטראקציות שיהיו לי במהלך היום עם אנשים, עם מי אני מדבר, על מה אני מייעץ. ואפילו כתבתי כמה אני ארוויח. ומה יהיו הבונוסים. (כן, יש שם בונוסים!).
סיפרתי על האנשים, שאני אעבוד איתם. דמיינתי אנשים צעירים, נחמדים, מגוונים. אפילו כתבתי איך החברה תתמוך בהם, ובהתפתחות שלהם. כתבתי על קשרים בתוך החברה, ומחוץ לה. סיפרתי על דברים שעושים שם בשעות הפנאי. ולא שכחתי את היחס לילדי העובדים ולבני המשפחה. ועד שהגעתי לבילויים משותפים עם עובדי החברה, והנופשים בחו”ל – כבר נגמר לי ה A4.
אחרי ששלחתי לנרקיס את התשובה, המשכתי איתה את התהליך. אחרי השאלה הראשונה, היו עוד שאלות הפתעה, שהתשובות עליהן המשיכו לעורר אצלי שינוי. וכל הדבר הנפלא הזה התחיל מלקחת את היוזמה של לענות על השאלה הראשונה.
עכשיו תעצרו שנייה ותחשבו – מה השאלה שאנחנו בדרך-כלל נשאלים על העבודה שלנו?
* * *
כשאנחנו שומעים אנשים שמדברים על העבודה, רוב האנשים לא מתלהבים. רוב האנשים גם לא ממש אוהבים אותה. זה עצוב בהתחשב בכמות השעות שאנחנו מבלים בעבודה, ובכך שהעבודה היא משהו שכל כך מגדיר אותנו.
– “מה אתה עושה בחיים?”
– “אני משחק בפלייסטישן, וצופה בסדרות בבינג'”
הרי אף אחד שאני מכיר לא יענה תשובה שכזאת. לכולנו ברור שהשאלה היא במה אתה עובד. אבל האם אפילו תשובה שנשמעת טוב, כמו ״אני רופא״, או ״אני מתכנת אפליקציות״, אומרת משהו שהוא חשוב עלינו?
– לא ממש.
ודווקא התשובה על השאלה של נרקיס – מה המאפיינים של העבודה האידאלית שלנו – אומרת עלינו המון.
היא אומרת מה שאנחנו באמת רוצים, ודרך זה היא מספרת על מי אנחנו באמת. שימו לב שלא כתבתי “לשכב על הגב בקאריבים, ולעשות מיליונים תוך כדי שאני שותה קוקטיילים”. זה אולי נשמע נחמד בתיאוריה (אפילו מאוד נחמד) אבל אנחנו לא באמת רוצים להיות סתם בטלנים עם כסף (תורידו את היד זאת לא הייתה שאלה).
אנחנו רוצים לעשות משהו חשוב, מעניין שגורם לנו להיות משמעותיים, משהו שיעשה לנו הרגשה טובה, וכמובן יכניס לנו כסף. משמעות, כיף וכסף – ככה אנחנו רוצים את הבורקס שלנו (הבורקס הוא רפרנס מהספר “אני רוצה הכל” של ליאור, והוא מיצג את האיזון בין שלושת הגורמים שאחראיים לאושר מהעבודה שלנו).
האם אי פעם עצרתם וחשבתם איזו עבודה תיתן לכם את הדברים האלה, באופן שמתאים לכם?
חשוב גם לשים לב, שמדובר בעבודה האידאלית בשבילכם. לא בשבילי, לא בשביל החברים שלכם, ובטח לא בשביל אמא שלכם – בשבילכם.
בשביל שחקן כוכב ב- NBA, כמו שמייקל ג’ורדון היה למשל, להיות שחקן ב NBA, זה הבורקס המושלם. הוא אוהב את המשחק ולנצח, זה משמעותי בשבילו, וזה גם מכניס הרבה כסף. ואולי גם לכם במבט ראשון זה נראה חלום, אבל האם הייתם מקדישים את כל הזמן שנדרש להתאמן כדי להפוך לכוכב NBA? האם הייתם מתעוררים כל יום בחמש בבוקר כדי ללכת למכון לרוץ? ואולי השאלה היותר חשובה, האם הייתם נהנים מזה? האם הייתם מוצאים את המשמעות, בלזרוק את אותה זריקה מאות פעמים בכל אימון?
כבר לא נשמע כל כך זוהר.
חשוב לזכור, מה שאתם תעשו בשמחה בעבודה האידאלית בשבילכם, יש אנשים שלא יהיו מוכנים לעשות בעד שום הון שבעולם. לכן זו העבודה האידאלית בשבילכם.
וכאמור, מה תעשו זה פחות חשוב. השאלה הזאת עוסקת בלה לה לנד, בעולם ללא מגבלות, אייך הייתם רוצים שהעבודה האידאלית שלכם תיראה.
ברגע שאתם כותבים את זה, ורואים את זה בעיני רוחכם, משהו מתחיל להשתנות. לזוז. תת-המודע שלנו לא יודע מה אמיתי ומה לא, אם אנחנו מדמיינים את עצמנו עושים משהו, הוא פשוט תופס את זה כאמת. זה מה שגורם לזה שברגע שדמיינו את זה, יהיה לנו עכשיו הרבה יותר קל לעשות את זה. דברים פשוט יתחילו להסתדר. כי מבחינת תת-המודע הוא קיבל תכנית, ועכשיו הוא רץ לעשות אותה. חרוץ תת-המודע הזה.
אני זוכר שנתקלתי בקונספט הזה בפעם הראשונה הייתי נער צעיר בן 15, והייתה לי טלוויזיה קטנה (אך שמנה) בחדר. אבל תכלס לא הצלחתי לראות שום דבר טוב, כי הייתה לי אנטנה מאפנה שלא הייתה מסוגלת לקלוט אפילו את המילים של השיר “הינה מה טוב ומה נעים”. אז כשקראתי את זה התחלתי ממש לדמיין שיש לי אנטנה מגניבה ושאני קולט מלא ערוצים (בזמנו זה היה בדיוק 3, ישראל, ירדן ולבנון), וראו זה פלא, עוד באותו ערב, ובלי שאמרתי דבר, ההורים שלי קנו לעצמם אנטנה חדשה לסלון, בלי שום סיבה אמתית ואני קיבלתי את הקודמת. מה ששיפר מאוד את ימי שבת בבוקר שלי.
אז אתם אולי חושבים “איזה סיפור נחמד, ואיזה תרגיל מעניין כדי להתקדם לקראת העבודה האידאלית”. אבל אתם מפספסים את הנקודה החשובה –
לדמיין את העבודה האידאלית, ולהעלות את זה על הכתב, היה חשוב מאוד בשבילי כדי להבין יותר טוב מה אני רוצה. וכדי להכין את עצמי לזה. ולכתוב על זה כאן – בפומבי – זה כמעט כמו לעשות מימון המונים.
כי לפני שאתם תלכו, תקשיבו לפרק, תרשמו לעצמכם את העבודה האידאלית שלכם, ובתקווה תשלחו את המייל לנרקיס – אתם כבר הקדשתם מזמנכם ומהכוח המנטלי שלכם לדמיין אותי בעבודה עם המאפיינים האידאלים שלי 😊. ולדבר על זה, להוציא את זה החוצה ולחלוק את עם אנשים, זה כבר ממש מזיז דברים.
ותת-המודע שלכם מת על זה.
פוסט אורח מאת שפי גור-ארי –
מפתח תוכנה באינטל ביום. מפתח משחקים לאיפון ויזם בלילה.