Please enable javascript in your browser to view this site!

חחחחחחחחחחחחחחחח

אמ;לק: אני הולך להרגיז את חלקכם מאד. ואז אני אצטט מישו עם תואר נחשב מאוניברסיטת קולומביה. אז אולי בסופושלדבר תסלחו לי. אתם רוצים לשמוע את זה מפרופסור - לא ממני. נשמע הגיוני. 

אבל תגידו רגע, כבר תרגזתם עליי? מרגישים שאני הורס לכם את השפה העברית? אני מעצבנתכם? 

אז חכו עם העצבים שניה. תנו לי להסביר למה בכלל אני כותב את הפוסט הזה -

כל שבוע אני שולח ניוזלטר עם עדכונים מהבלוג או הפודקאסט. בכותרות המייל תמיד מופיעים אימוג׳יז. בטקסט בפנים, אני משתדל לכתוב ממש כמו שאני מדבר. זה קצת מזכיר את הדרך בה אנשים מתכתבים בהודעות וואטסאפ.

וכל שבוע אני מקבל בערך חמש הודעות עצבניות. אנשים כועסים שאני כותב מילים כמו ״בכולופן״. או ״בחייאת״. זה כואב להם, ואני יכול להבין אותם קצת כי פעם - גם אני - הייתי כזה. אנחנו מרגישים שהדור הצעיר לא יודע לכתוב. שהעברית מדרדרת. והכל בגלל הוואטסאפ. 

איזה שטויות. 

כשלמדתי לתואר השני (היסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות והמדעים, אונ׳ ת״א) עודדו אותנו לכתוב בצורה הכי מדויקת, רהוטה, ומדעית שאפשר. הסיבה היא, שכדי לקדם את הידע - כך לפחות נהוג לחשוב - יש צורך לנמק כל מילה ומילה שכתובה במאמר שלך. נשמע הגיוני - זה ימנע משרלטנים לכתוב דעה שפשוט בא להם לכתוב ללא נימוקים, או השענות על מי כתב את מה לפני כן.

מה. לעזאזל. ניסית. לומר?!

אבל יש לזה גם מחיר. והמחיר הוא, שעבודות אקדמיות הן לא קריאות. אדם שאינו בקיא בתחום ספציפי ברמה מאד גבוהה, יתקשה לצלוח את העמוד השני במאמר שלפעמים נמשך חמישים עמודים. והאמת הלא תמיד נאמרת היא, שיש לדרישות הגבוהות האלו עוד סיבה. והיא, שכתיבה מהסוג הזה מסננת את רוב האנשים. רובינו לא יכולים או רוצים לכתוב או לקרוא ככה. ועל כן, הנישות השונות באקדמיה יכולות לשמור על עצמן ולהישאר ״מיוחדות״, ו״לא-ברורות״ - מה שגורם לאחרים לראות אותן כ״גאוניות״ ו-״יודעות-כל״.

קראתי בחיי הרבה מאמרים אקדמיים באורך עשרות עמודים, שהיה אפשר לכתוב בעמוד אחד. אני לא מתכוון לסכם, אני לא מתכוון לאמ;לק, אלא - שעמוד אחד, בשפה בהירה,  היה מספיק כדי לתת את הערך שהמאמר הזה התכוון לתת. אבל שניה, סטיתי מהנושא - רציתי לדבר על וואטסאפ. אוקיי, תכף אני מגיע לשם. 

האנשים שמתעצבנים על המיילים שלי? הם עושים זאת כי אכפת להם מהעברית. הם מוצאים בשפה רהוטה ומדויקת סממן לאנשים חכמים, שהידע שלהם מבוסס. ואני די בטוח שבאמת יש קורלציה גבוהה שכזו במציאות. והם משייכים לשימור השפה, את שימור התרבות. ת׳כלס הם צודקים. 

אני חושב שבספרים, בשירה, במחקר אקדמי, וגם בעיתונות גבוהה - כדאי לשמור על השפה הזו. גם אני גדלתי בבית בו מזכירים לך שזה ״השבעה בחודש״, ולא ״השביעי״. ושאופניים, ומשקפיים הם יפים ולא יפות. ושמכנס זה רק חצי של מכנסיים. ואני מאוהב בעברית מאז שהייתי ילד. וכשגיליתי מה דוד אבידן עשה למילים חשבתי שאני משתגע מאושר. 

האם אנחנו באמת הופכים לעילגים?

אבל מה עם הודעות הטקסט? מה עם מה שהולך בוואטסאפ? האם שם אנחנו אמורים להשתמש בשפה גבוהה? האם כשאני כותב לכם מייל אני צריך לכתוב בעברית אקדמית? האם כשאמא שלי מתעצבנת ואומרת שהילדים של היום לא יודעים לכתוב, היא צודקת?

שאלה מצוינת! ואם אתם חושבים שאתם יודעים את התשובה, חכו שניה -

בואו נזכר במשהו (וכאמור תכף פרופ׳ ללשון יסביר את זה בצורה רהוטה יותר) - הרבה הרבה לפני שלמדנו לכתוב, כבר היינו מדברים. השפה מאפשרת תקשורת בין בני אדם. והיא הסיבה שהמין שלנו התפתח אלפי מונים יותר מכל בעל חיים אחר. העובדה שהצלחנו לדבר לא רק בהווה מיידי, אלא גם בעבר, ובלשון עתיד - עזרה לנו לפתח את הדמיון, ואת הנוסטלגיה; את התכנון האסטרטגי קדימה, ואת צבירת החוכמה והניסיון של קודמינו.

אבל רק אז הגיעה הכתיבה. ואחריה, הכתיבה ה״תקנית״. העניין הוא שבכתיבה, אנחנו יכולים לערוך, לחשוב, לכתוב ולמחוק - ובכך לייצר טיעונים מורכבים, יפים, בדרך-כלל הרבה יותר ממה שאנחנו עושים כשאנחנו מדברים. כי הדיבור? הוא יוצא ישירות מהראש אל הפה. וזו הסיבה שנאומים של פוליטיקאים נכתבים מראש. כי כשנותנים להם לדבר מבלי לערוך שוב ושוב את המילים שלהם - אז.. בואו נגיד שברוב המקרים עדיף שיסתמו.

אבל(!) הוואטסאפ והסמס מביאים איתם משהו חדש. הם מאפשרים לנו להשתמש בטקסט כדי לדבר עם מישהו שהוא מרוחק מאיתנו ולא יכול לשמוע את הקול שלנו. ההודעות הן קצרות, והתקשורת היא כמו שיחה דו-כיוונית. הרי כתיבת טקסט ארוך - כמו בנאום - הוא בעצם חד-צדדי. אני מדבר, אתם מקשיבים. אני עורך, אתם קוראים רק את הגרסא המוגמרת. אבל אם היינו משוחחים עכשיו בווטאסאפ, זה יכול היה להיראות אחרת. הייתם מקבלים משהו פחות מבושל ממני. הייתם מקבלים את ליאור כשהוא מדבר בלי לעצור ולחשוב.

או כמו שמסביר ג׳ון מקוורטר - בהרצאה מעולה שאורכת רק 13 דקות ולכן בחייאת תלחצו על פליי - זוהי שפה חדשה לגמרי. היא לא מתחרה בשפת הדיבור, או בשפת הכתיבה התקנית - היא פשוט חדשה.

והילדים של היום - הם כותבים הרבה הרבה הרבה יותר מילים מהילדים שאנחנו היינו. אפשר לחשוב שכל היום היינו כותבים בעברית תקנית. אפשר לחשוב שכשהיינו ילדים כתבנו שירה, ומחקרים, וספרות. שטויות! לא כתבנו כמעט כלום, אלא אם הכריחו אותנו לכתוב בשביל בית הספר. וגם היום מכריחים את הילדים לכתוב חיבורים לבית הספר - וטוב שכך! אבל במקביל, הם מפתחים שפה משלהם דרך הודעות הטקסט. ומה אתם יודעים - זו שפה שכבר ממש לא דומה לעברית עם כל הקיצורים והחחחח והאמ;לק והאימוג׳יז. ו-וואלה? ללמוד שפות נוספות זה מפתח את המוח. בחייאת שכך. 

וכשאני כותב לכם מייל, האמת, גם בכתיבת הספרים - אני מעדיף את הכתיבה הזו. שמרגישה כאילו אנחנו משוחחים. לשמחתי, זו התגובה שחזרה על עצמה הכי הרבה מאנשים שקראו את הספר. ״הרגשתי כאילו ישבנו לקפה ודיברנו״.

טוב, שכנעתי אתכם לראות את הסרטון? יאללה -