העצה הזו לא בשבילכם אל תקראו אותה

אינטרנט אתה מתוק וחכם, אבל יש לך עוד הרבה מה ללמוד מאמא שלי

נכון האינטרנט? אני אוהב אותו בלב. למה? כי הוא מחזיק בכל הידע בעולם.

כל מה שאני אשאל אותו הוא יודע. כל מה שאני ארצה לעשות – האינטרנט יסדר לי דוגמא למישהו שכבר עשה. עם קצת סבלנות, האינטרנט הזה יכול לענות לי גם על שאלות שקשורות להרגלים שלי, לדרך שכדאי לי להתנהל על פיה בעולם, הוא ימליץ לי איך לשפר את הזוגיות שלי, ומה כדאי לי לאכול כדי להגיע לגיל 100 בלי אפצ׳י אחד.

אין אין על האינטרנט הזה. יש בו הכל בטקסט, ומה שאין בטקסט יש בוידאו, ומה שאין בוידאו יש באודיו, ומה שאין באודיו – יש בקבוצות פייסבוק שאפשר לשאול בהן אנשים שרוצים לעזור בכיף שלהם. וכל זה בחינם, או בתרי זוזי – שלגמרי שווים את זה.

כמה נחמד שהידע מסתובב ככה באינטרנט אה? פעם, הוא היה מסתובב רק בשני מקומות: או באוניברסיטה – איפה שמאד יקר לקנות אותו, וככל שאתה מחפש יותר ממנו אתה צריך ללמוד שפה מיוחדת – את שפת ״המומחים לעניין״. או – אצל אמא ואבא, והשכן הג׳ינג׳י. כל מה שרצית לדעת – נגיד איך מגדלים ילד, או איך להנביט חיטה, או לעשות מרק – אתה שואל בקול רם ומישהו יענה לך. באדיבות, באריכות, ובשמחה. 

אינטרנט אתה מטריף לי את הדעת

אבל היום כבר לא פעם. ולמרות שהאקדמיה וגם אמא עדיין מספקות את הסחורה, עכשיו יש את גוגל, ופייסבוק, ואת שאר המרשתת שמלאה בעצות וטיפים והסברים על איך ולמה. מה זה מלאה? מפוצצת. ורובינו משתתפים בפרויקט הידע העולמי – עד שזה מטריף את הדעת שלי מרוב אושר. רובינו כותבים באינטרנט – בבלוגים, או בפודקאסטים, או בקבוצות בפייסבוק, או בקבוצות בוואטסאפ. אנשים שואלים, ואנחנו עונים. זה כאילו עכשיו יש לי 1000 אמהות ו-800 שכנים ג׳ינג׳ים שאני יכול לשאול כל דבר ולקבל תשובה.

וגם אני בעצמי מתחפש מדי פעם לאמא או שכן ג׳ינג׳י וכשאני רואה שאלה של מישהו שקשורה למשהו שפעם עשיתי או ניסיתי – אני עונה. מה זה, בכיף למה לא. זו מערכת יחסים של כולנו עם כולנו – כולם מרוויחים ממנה.

והנה הבעיה עם העניין הזה:

אמא מכירה אותי היטב. כשהיא נותנת לי עצה או מלמדת אותי משהו, היא מתאימה את העצה בשבילי. היא אוהבת אותי ורוצה בטובתי ומכירה את החיים שלי – אז יודעת מה לומר מתי, ומה לא לומר. ולא פחות חשוב, איך לומר לי. והאקדמיה? שם יש מאה דלתות עם מנעולים לפני שמישהו מותר לו בכלל ללמד משהו, או לכתוב משהו שיתפרסם בתור ״ידע״. אז כשאני לומד ידע שנוצר שם, אני (רוצה להאמין לפחות) שהידע הזה מבוסס, ונבדק, ונחקר, ומישהו ישב וחשב עליו לפני שהעז לכתוב אותו.

המערב הפרוע של הידע האנושי

אבל האינטרנט? זה המערב הפרוע של הידע האנושי. אין שריף שהחליט מה מותר ומה אסור. ורוב העצות שאני מקבל שם (ממש כמו זו שאתם קוראים עכשיו בבלוג שלי) – בניגוד לזו מאמא שלי – לא כוונו ספציפית אליי. הן נכתבו בצורה חד צדדית, מבלי שאני יודע עכשיו מי קורא את זה, מה עובר עליו בחיים, ובאיזה קונטקסט הוא מחפש את העצה הזו.

וזו הסיבה שבזבזתי המון זמן בשנים האחרונות על הדברים הלא נכונים. הנגישות הגבוהה לידע (כמה קליקים ויש תשובה), סימאה אותי. ורק אחרי אינספור פעמים בהם למדתי ויישמתי והתאכזבתי מדברים שמצאתי ברשת, הבנתי שאני חייב להיות הרבה יותר ביקורתי. הבנתי שאני יכול (למשל) לקרוא את הפוסט המצליח בעולם על ״איך לבנות מצגת ל-pitch בחברה שלך״ – ולעקוב אחרי כל הצעדים שם, ולבנות מצגת מטריפה, ולהיות בטוח שהנה, אני הולך להציג את הרעיון שלי לחברה, וכולם יגידו – וואו איזה יופי סחתיין עליך ליאור שכנעת אותנו!

אבל בפועל, לא להציג את המצגת הזו לעולם. למה? כי (למשל) זה שהמצגת שלי יפה לא יגרום לי לא לפחד להציג אותה. או (למשל) זה שהמצגת שלי יודעת לספר סיפור טוב, לא יגרום לאנשים שהגיעו עם דעה הפוכה משלי לפגישה, להפוך את עורם. או, בדוגמא אחרת, אני יכול לקרוא ספר שלם על ״איך לשווק את הסטארטאפ שלך״ שנכתב על ידי מישהו שכל הקריירה שלו היתה ב-B2B, ואני בטפשותי – בגלל שהספר שלו כל כך נעים לקריאה – מקשיב לעצות שלו כשאני צריך לשווק סטארטאפ שהוא B2C.

עוד לא נולד הבנ**ונה שיעצור את הזמן

ואלוהים יודע כמה זמן בזבזתי על עצות מצוינות שפשוט לא היו רלוונטיות אליי. גם אני יודע. המון.

כדי שעצה או ידע אשכרה יעזרו, הם צריכים להגיע בקונטקסט הנכון. והם צריכים להיות מתואמים למקום בו אני נמצא. וליכולות שלי. ולפחדים שלי. האינטרנט לא עובד ככה – לפחות לא בנתיים. אבל זה לא אומר שצריך לוותר על כל הכיף הזה – אלא ש:

1. כשאני לומד משהו באינטרנט – אני צריך להיות סופר-ביקורתי. להבין מאיפה מגיע הכותב, ועד כמה זה רלוונטי אליי ולמקום שאני נמצא בו.

2. כשאני נותן עצה לאחרים באינטרנט – אני צריך להיזהר. כשאפשר, להסביר למי זה מיועד, או למי לא.

ביי, הלכתי לרדוף אחרי אינדיאנים.