למה לפעמים אני צופר כמו משוגע בכביש?
הרוב המוחלט של הלקוחות שלנו מרוצים בטירוף. raving fans. אנחנו עושים מעל ומעבר, והם בדר״כ שולחים הודעות כמו זו שלמטה. אבל אתמול קיבלנו משהו אחר לגמרי –
מישהי כעסה. מאד. היא טרחה לכתוב את זה גם בעמודים העסקיים שלנו.
פניתי אליה באופן אישי. ניסיתי להבין מה עברה איתנו. מה תיסכל אותה, ואיפה אנחנו יכולים להשתפר. כשענתה לי,
פתחה ואמרה שהחיים שלה כרגע ממש ממש לא פשוטים (לא מפתיע במדינה הזו) – הפרטים לא מאד חשובים.
עשיתי תחקיר עם הצוות. ענו לה לטלפונים, וחזרו אליה. מסתבר שלא ראתה את המייל האחרון שנשלח.
אז רגע, אם היינו יסודיים כרגיל איך יכול להיות שזו התוצאה?
התשובה לא מסובכת. לא הכל בידיים שלנו, והתמונה הגדולה תמיד יותר רחבה.
אם החיים שלה מסובכים. אם היא נלחמת בבירוקרטיות מדינת ישראל. אם היא ניצבת מול רשויות שלא עונות לה, לא חוזרות אליה, ובתוך לחץ של מילואים, ומחלה וכו׳ – אז ברור כמה עצבים מצטברים אצלה.
ואז המייל שפספסה מאיתנו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
לכולנו זה קורה. אנחנו כועסים על המנהלת שלנו, ואז פתאום בכביש דופקים איזו צפירה של משוגעים. או רבים עם בני הזוג, ופתאום הילדה מקבלת צעקה חסרת פרופורציה.
סליחה שאני דוחף פה קצת בודהיזם ללינקדאין – אבל כולנו מחוברים. מה שעובר עלינו ביומיום עם מישהו אחד, יגיע גם למישהו אחר. עם המנהלים, העובדים, הקולגות, בבית, בכביש, בקופ״ח, במכולת.
כשמישהו מולנו עצבני, כועס, נעלב – אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו. אולי לא היינו בסדר? אבל שווה לזכור שלפעמים פשוט היה לו יום מחורבן. להיות אליו נעים וסבלני, יעבוד הרבה יותר טוב מלהכניס לו חזרה. אנחנו במדינה קשוחה, בסביבה עסקית קשוחה – עדינות וסבלנות לא יכולות להיות מילים גסות (ואומר את זה אחד שבורחות לו הרבה צפירות לא ראויות בכביש…)
הבוקר דיברנו איתה שוב בטלפון. מצב הרוח היה שונה. היא ראתה את המייל שהתפספס. היא ממש מרוצה.
מבטיח להשתדל לצפור פחות.
