היכולת לאזן בין הטווח הקצר לארוך – תשפיע על העתיד שלך

זוהי אחת התכונות הכי קריטיות אבל גם קשות להשגה עבור ההומו-אדאפטוס (האדם המסתגל)

זה היה יותר פשוט פעם 

מסלול הקריירה הנחה אותך האם את נמצאת כרגע בעיקר בטווח הארוך (נגיד לומדת להיות פסיכותרפיסטית) או בעיקר בטווח הקצר (נגיד מנהלת של עובדי אופרציה בחברת סלולר)

איזון של 20-80 היה מספיק טוב רוב הזמן. רופא שהתחיל לעבוד במיון – כלומר עסק בעיקר בטווח הקצר, ידע שמדי פעם יצטרך לקרוא כמה מאמרים, או לצאת לכנס – כדי לשמור על התפתחות.

וגם ההיפך היה נכון – יועץ אסטרטגי שעסק בבניית תוכניות לטווח הארוך, היה צריך מדי פעם לתקשר עם בעלי עניין, לקבוע פגישות, לוודא שהאסטרטגיות ממומשת כראוי – כלומר לעסוק בטווח הקצר

אבל זה הפך להרבה יותר מסובך. כי התקשורת שלנו, ומקורות הידע שלנו, הפכו כמעט בהגדרה לכאלו שפועלים, וחיים ב״טווח קצר״ –

הם מונחים באינטרנט. הם חבויים בוואטסאפ. הם נשלחים באימייל. וקוראים אותם בדפדפן, שהיכולת לפתוח בו טאב חדש, ובכך לברוח לאן שרוצים – פשוטה כמעט כמו לנשום אוויר.

וזה הפך להרבה יותר מסובך, כי יש הרבה יותר הזדמנויות להשיג הישגים בטווח הקצר מאשר בארוך. קל יותר להתחיל פרויקטים. קל יותר להתחיל ללמוד משהו. קל לפתוח פודקאסט. אבל לסיים? נהיה קשה, כמעט בלתי אפשרי

מאד קשה להתמיד. מאד. לך תתמיד במשהו לטווח הארוך, כשבכל רגע נתון קופצים עליך 100 הזדמנויות להרגשה טובה, או ללימוד מהיר, או לתחושת הצלחה קטנה.

הצלחתם בכל זאת להתמיד?

בצד השני – גם לאותם נדירים שמצליחים להיקשר לטווח הארוך – גם להם הסיפור הפך מסובך.

כי מי שלומד 4 שנים באוניברסיטה יוצא ממנה כשמה שלמד בשנה הראשונה או השניה עשוי להיות כבר לא רלוונטי, ומי שייכנס לבונקר לשנתיים כדי לבנות משהו עשוי לפספס את ההתפתחויות בתחום ואולי לגלות שמישהו אחר פיצח את זה כבר.

לכן היכולת לאזן בין הטווח הקצר והארוך אצל מי שרוצה ליצור בעולם החדש, להסתגל לעולם החדש, לנצל את העולם החדש – היא חשובה ומשמעותית ביותר.

קשה להאמין שזו יכולת שמגיעה אלינו בצורה טבעית. היא גם לא משהו שלימדו אותנו בבית ספר.

זו יכולת שדורשת תשומת לב, ברמה היומיומית כמעט. להבין – האם אני עובד על ״היום ומחר״ או על מה שאוכל להשיג בעוד שנה (עבורי, או עבור המחלקה או העסק שלי).

אבל שווה לתת לה מקום. שווה מאד. חלוקה נכונה של הקשב, של המשימות, של הזמן – לא רק גורמת לדברים להתקדם בקצב הרצוי; אלא גם להרגיש נחת ושלווה ביחס להתקדמות עצמה – מה שמאפשר סבלנות.