הם מפספסים את הנקודה.

״הבכיינים האלו לא עובדים קשה כמונו!״

הם מפספסים את הנקודה.

הסיפור הזה חוזר על עצמו כל הזמן –

מנהלים בכירים, דור האיקס + בומרים, אומרים בדיוק את אותן המילים (כאילו יש קבוצת וואטסאפ סודית שבה הם מתאמים מסרים):

״הם מפונקים. לא מוכנים לעבוד קשה כמו שאנחנו היינו. הם רוצים ״ללכת ליוגה״. הם רוצים להיות ״אבות מעורבים״. אנחנו היינו נשארים עד הלילה כשהיה צריך, ולא ביקשנו תודה! פעם אחת נשארו עד עשר, ומאז מחכים לבונוס סוף שנה.״ (זה בדר״כ נאמר עם פרצוף שרומז על התחושות הפנימיות).

כשמדברים עם המנהלים/העובדים הצעירים – דור ה-Y וה-Z – הם נשמעים הפוך:
״סליחה, אני רוצה שיהיו לי חיים. אני רוצה לגדל את הילדים שלי. אני רוצה לעשות ספורט. למה הם חושבים ש״להצליח״ זה רק אם אני מקריב את החיים בשביל העבודה?! אם הייתי רוצה לחיות ככה הייתי כבר פותח סטארטאפ.״

(הכל בהכללה לצורך הדיון, כן? יש תמיד יוצאי דופן)

ואני לא רוצה לקחת צד. באופן אישי, קשה לי לקחת צד. אני מרגיש שנולדתי רגל פה ורגל שם. הייתי מתעצבן כשהעובדים הצעירים שלי היו מתבכיינים, ומצד שני, גם אני רוצה לגדל את הילדה שלי ולעשות ספורט.

אבל גם בלי לקחת צד, אני חושב שהדיון הזה מפספס את הנקודה –

כשדור האיקס עובד שעות מאוחרות, זה בשבילו נחמה. זו דרך לומר ״אני עובד קשה! תראו כמה אני מקריב!״
כשמילניאלס יוצאים מוקדם להספיק ליוגה, הם לא באמת מפסיקים לעבוד – כי הם עונים לסלאק גם בעשר בלילה.

הנקודה היא לדעתי – שהדבר הכי קשה – בכלל קורה בשעות העבודה:

מה שהכי קשה לעשות, זה להביא את עצמך. כל יום מחדש. להביא את האנרגיה, את היצירתיות, ואשכרה להיות שם ולעשות את העבודה. להביא את הכוח לשחרר איזה תקיעה בתהליך המייגע. את הכוח להתמודד עם קונפליקט, מישהו שעוצר אותך מלהתקדם. את הכוח להתמודד עם משימה שאתה שונא, או מפחד ממנה. להתחיל אותה, ולא לברוח לדברים ה״קלים״ שכבר עשית אלף פעם. הכוח לעבוד בצוות – להכיל אחרים, להיות סבלני גם כשאתה חושב ש״וואי איזה רעיון מטומטם״, גם כשאתה צריך לעזור למישהו בדיוק ביום שבו אין לך כוח לדבר עם אף אחד כי משהו התקלקל בבית. הכוח להתגבר על האגו ולבוא למנהל.ת שלך ולומר ״אני לא יודע, אני צריך שתסבירו לי שוב.״ הכוח לעשות דברים גם כשאתה לא בדיוק מבין למה החליטו לעשות אותם – או יותר גרוע אפילו – האומץ ללכת ולריב על זה שלא צריך לעשות אותם.

מנהלים שיש להם עובדים כאלו, שמצליחים להביא את עצמם – על אמת(!) כל יום מחדש – לא מעניין אותם מתי תלכו הביתה, או מאיזה דור אתם.

הם רק רוצים שתישארו איתם לתמיד.