בלת״ם שמח – לחיים לא אכפת מהיומן שלכם

כמה פעמים אפשר להתעצבן על אותו הדבר לפני שמרגישים מטומטמים?

בתקופת החגים התחלקנו לשתי קבוצות –
כל מי שרצה והצליח לקחת חופש גדול, ואלו שהחגים נדחפו להם באמצע של פרויקט/השקה/עובדים עם חברות גלובליות – ולא באמת יכלו לעשות עצירה מלאה.

הקבוצה השניה היתה ממש מתוסכלת. החגים יצאו על ימות השבוע – ולמרות שחופש זה חשוב ובריא והכרחי – הם לא הצליחו לנוח במאה אחוז, ולפעמים גם ידעו שהם מאכזבים אחרים – לקוחות, עובדים-שותפים מחברה מעבר לים, או אפילו את עצמם.

המצב היה עוד יותר מסובך בגלל בני הקבוצה הראשונה (שלקחו חופש גדול) – לא רק שבני הקבוצה השניה קינאה בהם, אלא גם שהיתה צריכה במקרים רבים לחכות להם שישובו – כדי לצאת מאיזו תקיעה או לעזור להם ״לעבור שלב״ בפרויקט.

בני הקבוצה השניה היו צריכים לנשום עמוק. להירגע. להיזכר שזה חגים, וככה זה, לפרגן לקבוצה הראשונה –
לא רק לקנא – ולחלום שאולי בשנה הבאה הם ״יתכננו יותר טוב״, או שאורחות החיים/עבודה שלהם יהיו אחרות.

זהו, החגים מאחורינו.

השבוע התחיל שבוע שלם של עבודה. בלי מועדים – לא לשמחה, לא לבטלה, ולא לשום דבר אחר.

התחושה היא ש- ״הנה, סופסוף יהיה אפשר לקדם את הפרויקט כמו שצריך. הנה, עכשיו אין תירוצים, ולא צריך לחכות אחרי החגים, ונוכל לעבוד ברצף, ולתפוס מומנטום. ולגרום לפרויקט להתממש. ולהשקה לקרות. ולמשימות ארוכות טווח להסתיים.״

באתי לבאס, אבל במטרה טובה – תורידו קצת ציפיות.

ממש מאחורי הפינה, כל פינה, מחכים לכם הבלת״מים. הילדים יהיו חולים, ארגון שותף שלכם ישנה סדרי עדיפויות, תצטרכו פתאום בדיקה רפואית שצריך יום שלם בשבילה, או שדוד מאמריקה שלא ידעתם על קיומו יבוא להתנחל אצלכם במפתיע. לא יודע – יש עוד מיליון דוגמאות.

איריס שור, בפרק אורח שכתבה ל״ספר הקטן למנהל.ת החדש.ה״ כותבת שם:
״העובדים שלנו, כמונו, עוברים המון תנודות אישיות ומקצועיות. הנחת העבודה שלי היא שבערך 10% מהשנה, עובד יהיה בתפקוד נמוך מבחינה אישית: פרידה זוגית, מוות במשפחה, מעבר דירה מורכב, או ׳סתם׳ דכאון קל. כמה שבועות בשנה עובדים נמצאים בתפקוד נמוך גם בגלל נושאים מקצועיים: הסתגלות למנהלת חדשה, שחיקה, או חוסר התאמה לפרוייקט מסויים – גם הם מפחיתים את האפקטיביות.״

כל החיים שלנו מלאים בלת״מים

החגים – לפחות אי אפשר להגיד עליהם שלא היו צפויים. הם אמרו שהם באים ונכנסו לכם ליומן. אבל הבלת״מים? כנראה לא הכנסתם אותם ליומן. כנראה הופתעתם. אבל הם תמיד שם, לא?
האם אנחנו באמת צריכים להיות מופתעים כל פעם מחדש?

האם אני כל פעם צריך להתעצבן כשבלת״ם קורה? אולי יותר חכם להניח שעשרה או 15% מהזמן שלנו הוא לא באמת בשליטתנו? אולי בפעם הבאה שמגיע בלת״ם שמעכב אותנו, עוצר את המומנטום,
או משתלט על יום שתכננו לפרטים – אנחנו פשוט צריכים לומר לו –

״הי, טוב שבאת, חיכינו לך. יאללה בוא נעשה מה שאתה רוצה, ונמשיך מחר.״