אם אתם מגדירים את עצמכם צעירים, בטח יצא לכם לשמוע מאנשים מבוגרים את המשפט הבא: “העולם היה מקום טוב יותר פעם”. המשפט הזה חוזר על עצמו בכל מיני וריאציות: פעם היו מכבדים את הזקנים, פעם הייתה פחות שחיתות, פעם הייתה פחות פשיעה וכדומה.
ממבט ראשון יש בזה משהו לכאורה: לפי רוב המחקרים והנתונים, פעם הייתה פחות פשיעה, פחות כנופיות וסוחרי סמים, פחות בלאגן, פחות חדשות, פחות קורונה, פחות דקירות, פחות פוליטיקאים מושחתים, פחות להטב”ים, פחות פוליאמורים, פחות פרסומות, פחות עורכי דין ויועצי מס, פחות מדיה חברתית, פחות בתי השקעות ובנקים שקרנים, פחות אפשרויות תשלום, פחות ערוצים, פחות מסכים, פחות זום, ופחות פקקים ועצבים בכבישים.
המוטיב החוזר שמוציא את המבוגרים מדעתם הוא ה”פחות” – הם בעצם מתלוננים על הפחות שהיה נפוץ פעם, ושהיה כנראה נעים יותר לחיות איתו. מכאן שמפריע להם שהיום יש “יותר” – יותר טוב, יותר רע, יותר נייטרלי – אבל יותר (הכוונה היא למבוגרים במנטליות וברוח – לאו דווקא בגיל הביולוגי).
ה”יותר” הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט בחיי היומיום שלנו, אבל התוצאה העיקרית שלו היא שאנחנו נאצלים לקבל יותר החלטות בפחות זמן, על בסיס יומיומי, ומתוך מגוון רחב יותר של אפשרויות – מה שמעייף ומבלבל את המערכת הרגשית והשכלית שלנו.
עם איזו משחת שיניים אני רוצה לצחצח? באיזה סופר אני הולך לקנות אוכל? באיזה חלל עבודה אני הולך לעבוד? לאילו קהילות פייסבוק אני מעוניין להצטרף? אילו כתבות אני רוצה לקרוא? אני אגיע לעבודה ברכב, אוטובוס, או קורקינט? מה דעתי על פרשת הצוללות? לעבור על המיילים עכשיו או בצהריים? האם לשלם באשראי, מזומן, או, בביט או בפייפאל?
זה לא היה כך לפני מאה, חמישים, ואפילו עשרים שנה. כשסבא היה קם בבוקר, הוא היה אומר לעצמו “אוף איזה יום מבאס. יאללה, חוזרים להעמיס חציר”.
כלומר מה שאנחנו קוראים לו חופש הבחירה – עבור רבים נתפס כנטל הבחירה.
כל בחירה שאנחנו עושים מובילה לרצף של הסתעפויות, כך שאנחנו נאלצים לחשב לאן כל בחירה תוביל אותנו – ממש כמו בשחמט. רק שהשחמט של 2022 הרבה יותר משוכלל מהשחמט של 1980.
כשעושים את זה שלוש פעמים בשבוע, זה לא כל כך נורא. אבל כשנאלצים לקבל החלטות שלושים פעם ביום – זה קשה, מבלבל, מעייף, וזה מטלטל את המערכת הרגשית שלנו; אותה מערכת ששואלת מה אם נעשה X במקום Y, ואיך אפשר לבחור בצורה אופטימלית כדי למקסם רווחים.
כל בחירה שאנחנו עושים מובילה לשינוי, יוצרת סיטואציה אחרת, ומשנה את העולם הפנימי והחיצוני שלנו. אבל כל השינויים הללו מפחידים, כיוון ששינוי הוא אחד הדברים הכי מאתגרים בחיים. שינוי מוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו, ומדרבן אותנו להתרגל, לאלתר, ולהסתגל מחדש.
תשאלו שבעים מיליון אמריקאים מדוע הם הצביעו לטראמפ ב-2020; אם אתם יודעים לקרוא בין השורות, אתם תראו שהתשובה היא הפחד משינוי; אותו פחד שמושרש לנו עמוק בתת-מודע.
קצב השינויים המטורף שאנחנו חווים (בעיקר בשל ההתפתחות הטכנולוגית) מצריך אותנו לחשוב מחדש, לאלתר, לתכנן, להצטרף לקהילות חדשות, ליצור רשתות ביטחון, ולחשב מסלול מחדש – לעיתים קרובות. זה לא פשוט בכלל עבור אנשים שכל החיים שלהם הורגלו לקצב שינויים איטי, לינארי והגיוני. המוח שלנו לא סובל אי ודאות.
בעוד שגם צעירים וגם מבוגרים מתמודדים עם הצורך בקבלת החלטות ועם קצב שינויים מהיר – אנחנו הצעירים מגיעים עם ארגז כלים ומיומנויות אישיות שמאפשרים לנו להתמודד עם האתגרים כראוי.
המבוגרים לעומת זאת, חונכו והורגלו לעולם איטי מסודר יותר, שמתנהל לפי מחזוריות מסוימת, שבו שינויים מגיעים פעם בכמה שנים, ואפשר להתכונן אליהם היטב. עולם פשוט יותר, שלא דרש מהם לקבל עשרות החלטות מדי יום.
אם הייתי נולד לפני מאה שנה עם הכישורים האישיים שלי, כנראה שהייתי לומד לתואר ראשון או שני באוניברסיטה והופך להיות עיתונאי או סופר.
היום עם הכישורים והיכלות שלי אני יכול להיות עיתונאי, סופר, כותב מאמרים וטורים, קופירייטר, מנהל סושיאל, מנהל קהילות, כותב טכני, כותב UX, כותב ניוזלטרים, מנהל תוכן, בלוגר, מומחה לינקדאין, מומחה SEO, וורדפרס, עורך וידאו, יוטיובר ועוד. אפשר לשלב יותר ממקצוע אחד – אם נספיק לפני שהם יוחלפו ע”י AI ואוטומציה.
העולם שלהם היה לינארי; שלנו אקספוננציאלי.
בעולם שלהם לא היו הרבה שינויים; בעולם שלנו הדבר היחיד שקבוע הוא שינוי (והמוות כמובן).
ואולי מכאן מגיע המשפט הזה, שנאמר תמיד בתחושה ספק חמוצה ספק נוסטלגית, בכל ארוחת שישי.
וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להתבונן על חצי הכוס המלאה, ולומר תודה שאנחנו חיים ב-2022.
