אף פעם לא יהיה אפשר להספיק את כל מה שאני רוצה להספיק או צריך להספיק או שבא לי להספיק. די, מספיק עם הלהספיק הזה. זו מילה נוראית, היא נשמעת כמו תרופה, והיא גורמת לכל התהליך הזה של עשייה, של יצירה, של התקדמות, של תזוזה, של מעבר – להפוך ממשהו שכיף לחיות תוך כדי, למשהו שצריך לסיים ולעבור לדבר הבא. שצריך להספיק. וזו רעה חולה, והיא – כמובן – קשורה לתרבות שלנו ולא צריך בשביל זה לצטט את יובל נוח הררי מרוב שזה אוביוואס (אגב, הספקתם לקרוא את החדש שלו? לא הספקתם? אוי, חבל, הפסדתם, אוי חבל אתם חייבים להספיק כן תספיקו את זה. הספקתם הספקתם הספקתםםם?!!
דיייייי חלאס עם ה-״להספיק״ הזה. כשאני לא שם *לב*, כלומר לא מביט בדברים שאני עושה בצורה אמיתית או סבלנית או נוכחת או (תבחרו פועל משלכם) – הן בדרך כלל תהפוכנה את עצמן למשהו שעדיף לעשות אותו בצורה כמותית. עוד, עוד, עוד, אני צריך לעשות עוד, עוד, ועוד. ואני לא מספיק.
עכשיו, ברור, נכון יש מלא משימות מבאסות – צריך לעשות כביסה, וכלים, וכל מיני דברים מעצבנים בעבודה – כלומר, להספיק אותם. אבל… הנה מה שאני בא להגיד – זה ממש מגיע ע.כ.ש.י.ו:
מה שאני בא להגיד הוא, שמרוב שיש לנו דברים לעשות במהלך היום והשבוע – שאת חלקם באמת חייבים להספיק ואת חלקם דחפנו לעצמנו לתוך הלו״ז מבחירה – אנחנו מערבבים את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות יחד עם הדברים שאנחנו לא אוהבים לעשות – לתוך אותו ציר הזמן. (שזה הגיוני, כי יש רק ציר זמן אחד שאנחנו חיים בו אלא אם אתם חתול שטס במהירות האור) העניין הוא(!) –
שאנחנו דוחסים את כל הדברים האלו יחד בראש לתוך מחסנית אחת שנקראת ״הדברים שצריך להספיק״. ואז בטעות – גם בדברים שאנחנו אוהבים (או בפוטנציאל היינו יכולים לאהוב) לעשות – אנחנו עושים אותם במהירות, בזריזות, בלחץ, בעייפות – רק כדי שנספיק אותם ונגיע לדברים האחרים. כלומר, אנחנו משקיעים את אותה כמות אנרגיה באלו ובאלו – וזו פשוט חלוקה לא הגיונית של התשומת לב של הבנאדם.
כי אם מנסים מדי פעם להיות מודעים לעניין הזה, פתאום הרבה מהמשימות במהלך היום – קולטים שאפשר ליהנות מהן. הן לא משהו שצריך ״להספיק״ אלא משהו שצריך ״ליצור״ או ״להניע״ או ״להיות חלק מ״ או סתם ״לשבת לידן בנחת ולחכות שיקרו״.
***
בתמונה: אחת שלא מנסה להספיק
