המחיר הנפשי בלהיות עצמאי שאף אחד לא מדבר עליו

מאמר אורח | סיון סער

אני זוכרת את היום שהחלטתי להיות עצמאית. הייתי סטודנטית מפוחדת לעיצוב בסוף שנה ד׳.
כזאת שמצטמקת בכסא מאימת הביקורת של המרצים שלה. לא זזה מילימטר אם יש חשש שמישהו בסביבה יהיה לא מרוצה ממנה. לא ממש החומר ממנו עשויות יזמיות ללא מעצורים. ראיתי הזמנה לסדרת הרצאות בזווית העין. שם פגשתי אותם לראשונה - הפרילנסרים. אנשים עם ברק בעיניים, טעם בחיים, ועתידם נראה מזהיר. נשבתי בקסמם, ומיד רציתי להצטרף אליהם. אני אלמד להיות היזמית הזאת. אני אהפוך את עצמי אליה.  אקרא את כל הבלוגים אלך לכל ההרצאות אקשיב לכל הסרטונים.
אני חייבת את זה לעצמי, אם אני רוצה לחיות.



…ועשיתי את זה.

יום יום. אכלתי נאומים של לס בראון לארוחת בוקר, רוברט קיוסאקי לארוחת צהריים וכל מקור ותוכן שיכולתי לגעת בו. גיליתי עולם קסום של כלים להרמה עצמית. מדיטציות, מיינדפולנס, ניהול זמן הצבת מטרות, בריינסטורמינג, כלים של חשיבה מחוץ לקופסא. התמכרתי לנאומי המוטיבציה של לס בראון כמו סם. זריקות אומץ ישר לוריד שמגלות בי כוחות שלא הכרתי. על המיטה בבית ההורים עם מינוס בבנק גזרתי והדבקתי את הויז׳ן בורד הראשון שלי. שמתי בו את כל הדברים שאני מדמיינת שאני אשיג עוד לפני שיש לי אותם. קוראים לזה מניפסטינג. הדבקתי שם ספה אפורה ב-2000 שקל בסייל של איקיאה שגזרתי מהעיתון. דמיינתי את עצמי מסוגלת להרשות לעצמי לגור בדירה בלי שותפים, שאני אעצב איך שאני רוצה עם רהיטים סבבה. לא כמו הספות המתפוררות שבעל הדירה השאיר לנו בדירת הסטודנטים שלנו.   

הלכתי לכל הכנסים, למדתי לדחוף את עצמי בלי לפחד. ליצור הזדמנויות, לתמחר יותר טוב, לא לוותר ולא לעצור אני הולך להיות גיבור. כשההזדמנות באה, להתאבד עליה ולתת את הכל כדי שאחר כך ימליצו עלי לחברים. בעיקר למדתי לא לבזבז את הזמן שלי על מה שלא רלוונטי. על אנשים לא רלוונטים עם אנרגיות נמוכות. על כעסים ואכזבות. לא להאמין כמה זמן עבודה יכול להתבזבז על אכזבה וכעס. אימנתי את עצמי לכבות את הרגשות שלי במצבי קיצון. כשמישהו ממש פוגע בי אני שמה שעון מעורר לחמש דקות, נכנסת מתחת לשמיכה ונותנת לעצמי לבכות ולרחם על עצמי. החוק הוא פשוט, ברגע שהשעון מצלצל אני מיד קמה מהמיטה ועושה סוויצ׳ לפרובלם סולבינג מוד. מאוד אפקטיבי לפתרון בעיות. כשניגשים לדבר אתי, מיד ללבוש חיוך ולהיות נחמדה. אתם אף פעם לא יודעים עם מי אתם מדברים או מי הם יהיו עוד שנתיים. Work hard and be nice to people. כך אמר לי הציטוט בפינטרסט וככה עשיתי. מדהים כמה השמיים הם הגבול ברגע שאתם מגלים שיש בכם כוחות על ו-24 שעות ביממה. וזה ממכר. במיוחד שמתחילים לראות תוצאות. 

לתוצאות לקח רק שנתיים להגיע. מצאתי את עצמי בדירתי הנאה מאוד בבאר שבע, יושבת כלאחר כבוד על אותה ספה אפורה מהמודעה. עלתה לי 1995 שקלים. שילמתי אותה בתשלום אחד מיינד יו. שכר הדירה שפוי, הכסף שאני עושה כפרויקטורית בתחום הוידאו והעיצוב יותר מסבבה. לא התחשבנתי עם עצמי בסופר ולא הטריד אותי האם יש לי או אין לי כסף לשלם שכר דירה מאז 2016. כן חברים, זה אפשרי.  

ישבתי על הספה גאה בעצמי, הפכתי להיות האישה הזאת. חזקה, עוצמתית, take no shit and leave no prisoners. כל יום כל היום ממוקדת מטרה, מתכננת, מבצעת ובעיקר לא נותנת לרגשות להפריע לה בדרך. השארתי את החדר הזה בלב לקומץ חברות קרובות מהילדות לאמא ולאחותי.  את ה-95% הנותרים מהעולם שלי אני חולקת עם אנשים ברמה שלי בלבד. כאלה שיודעים לחשוב גבוה וחלילה שלא יפגעו לי בהילה ובאנרגיות. והכי חשוב, שיהיו מקושרים. שתמיד יידעו בבק אוף דר מיינד כמה אני שווה, כמה ערך אני יכולה להוסיף לפרויקטים שלהם. כמה כסף העבודה שלי יכולה לעזור להם לייצר. כמה הם תלויים בי כמו שאני תלוייה בהם. זמן לפנאי ולבלות היה לי בקושי. שלא לדבר על זמן לדייטים בסוף יום מעייף בתוך הטירוף הזה שנקרא להיות עצמאית. איפה הכפתור ששם על השהייה את הפאוור דיווה שהבוקר כתבה מייל אסרטיבי לדוש שניסה להוריד אותה למחיר רצפה ולא בוכה אף פעם, ועושה סוויץ׳ למוד של סתם בחורה חמודה, כזאת שמאפשרת לעצמה פשוט להרגיש ולהיות ברגע בסוף של יום, ולהסתכל בעיניים של מי שיושב מולה מאחורי הבירה עם לב פתוח? אין כפתור כזה. אני לא רובוט. איך הגעתי לכאן בגיל 31? לא הייתה אמורה להיסגר הפינה הזו של האהבה כבר בצבא או בתואר?! זה לא מה שהבטיחו! אבל היי, זה כבר פוסט אחר. 

הדרך היזמית מגיעה עם מחיר

lonely.gif

קוראים לזה בדידות. אנחנו פוגשים אותה שקלטנו ששוב הזנחנו את המשפחה והחברים שלנו מרוב עבודה. אז עושים עוד מדיטציה, עוד רשימת מטרות, מנסים לנהל את הזמן אחרת, לתעדף את בני הזוג או החברה שלא דיברנו אתה מלא זמן. זה מחזיק עד שהדדליין הבא מגיע ושוב קורה משהו בעבודה ושוב יש בלת״מ עם המשפחה. ׳זאת עוד תקופה , אני אחזור לאיזון אחרי שיסתיים׳ כלומר, אחרי שהעולם הזה יפסיק להיות מטורף ולדרוש מאיתנו לתת 40 שעות עבודה בשבוע לפחות כדי להתפרנס ולפנות זמן לסלף קר ולמערכות יחסים שלנו בו זמנית. בהצלחה לנו עם זה. 

אנחנו פוגשים את הבדידות בשעות עבודה ארוכות מול הלפטופ לבד בבית. היא אוכלת לנו את האנרגיה. אז אנחנו יוצאים לבית קפה. לשאוף קצת אוויר ולצרוך כמו משאף אסטמה אינטראקציה אנושית. החיוך היחיד שתקבלו שם הוא מהמלצרית וזה רק במידה ותקראו לה כדי להזמין עוד משהו מהתפריט. אף אחד אחר לא ידבר אתכם בבית הקפה, הם עסוקים בלסיים את העבודה שלהם כמה שיותר מהר. זה לא כי הם אנטיפטיים. הם פשוט ממהרים בדיוק כמוני וכמוכם. גם להם אין זמן, וגם להם אין מספיק כסף כדי להזמין מהתפריט כל היום, בכל זאת, לא נעים מהמלצרית. 

אז המציאו לנו חללי עבודה שעל הספלים ועל הגב של עובדי הניקיון כתובה המנטרה שרק אנחנו, אלה שהבינו את העניין, נדע ליישם - ׳לעשות רק מה שאנחנו אוהבים׳. כמה שהחללים האלה יפים. מעוצבים כלכך יפה והבירה ומיי המלפפונים זורמים חופשי. אפילו המילים 'join'  'community', share׳ כתובות על המסכים. והאנשים המקסימים בקהילה הזו נוכחים שם בהחלט. הם כמוני, חולקים את אותה הגישה לחיים. הם ה- ׳like minded people'. ׳אנשים עם אותו המוח׳ בתרגום חופשי. ואכן הרגשתי שם בחממה, כזו שמעודדת קירוב מוחות, אבל לא לבבות. אף אחד לא שם כדי לעשות חברים אמיתיים , חברים זה בבית. באנו לעשות נטוורקינג. 

נמאס לי מכולכם אנשי הוורקספייס, אתם סתם אינטרסנטים. פונים אלי רק שאני יכולה להציע לכם ערך. מה שהכי כואב בסיפור הזה זו ההבנה שאני כמוכם בדיוק ובעצם נמאס לי מעצמי. אתם הרבה יותר מבסדר. אין שום דבר רע בקבוצת אנשים שרוצים להצליח ולהגשים חלומות. למען האמת, רוב מוחלט של המיזמים שלכם שפגשתי כעורכת וידאו הם מוצרים שפותחו כדי לפתור בעיות לאנשים. אתם יושבים יום ולילה כדי לפתח מוצרים שיעזרו לאנשים להיות יותר בריאים, להגדיל את ההכנסה שלהם, או ללמוד כישורים של המאה ה-21 כדי להצליח בעולם המשוגע הזה. 
אולי אנחנו לא כאלה סנובים ואינטרסנטים, היזמים. אולי זו השיטה הכלכלית שגדלנו לתוכה שלעתים מחייבת אותנו להיות כאלה, אם אנחנו מעוניינים לשרוד. איך אומרים בקפיטליזם, האינטרס הפרטי הוא המניע העיקרי של בני האדם ועלינו לאפשר לו לשגשג בחופשיות כדי ליצור חברה בה נוכל לשגשג ביחד. ביחד בנפרד.  


שאלתי את עצמי אם אולי אפשר קצת אחרת.

ezgif.com-optimize (5).gif


החלטתי לנסות להפסיק לעשות נטוורקינג אחרי חמש בערב. אם אתם מדברים איתי אחרי השעה הזאת, אין לי כל כוונה לעניין אתכם במה אני עושה למחייתי ומה הכישורים המקצועיים שלי. אני כן אשמח לספר לכם מה אכלתי היום, אלו חוויות פגשתי ואיך הם שימחו אותי או העציבו אותי. אני אספר לכם מה למדתי מזה. 

כן, זה בא עם מחיר. זה אומר לוותר על רוב הכנסים והרבה לייק מיינדד פיפל ושפע ההזדמנויות שאני עשויה לפספס. אבל אני חייבת את זה לשפיות שלי. מזל שיש שפע בעולם ושפע של כנסים גם בבוקר צהריים. הכל טוב. והבונוס- הדייטים שלי בערב השתפרו פלאים.
החלטתי לנצל את כל הידע ומה שלמדתי כדי לחשוב על מיזם שיאתגר את המלכוד המנטלי שאנחנו העצמאים נמצאים בו. ליצור בין יזמים עולם שבו עוזרים אחד לשני באמת, נפגשים אחד עם השני באמת, ולרגע יכולים להרשות לעצמנו להוריד את המסכות אחד מול השני מבלי לפחד שזה יפספס לנו הזדמנות. 
שמחה לבשר שבבאר שבע פגשתי Like hearted people.  אנשי הקהילות העירוניות. אנשים כמוני שגם קורסים תחת העול, מזהים את הבדידות כמגיפה עולמית ובוחרים לשאול ולברר ביחד, מה אנחנו יכולים ליצור בתוך חיי היומיום בשכונות שלנו כדי לייצר יותר הזדמנויות למפגש. לבילוי משותף. יצירה שהיא משותפת.  


הקמתי יחד עם החברות שהכרתי שם את קואופרטיב הסלון.

חלמנו על וורקספייס משלנו, לא פחות יפה, מבלי לוותר על המים עם הפירות, החיות הגיאומטריות על המדפים, ולנהל אותו בהיגיון אחר. חלל עבודה ומפגש שכונתי ללא מטרות רווח שיהיה מזמין ונגיש לכל כיס וכל גיל. שהקהילה עצמה תנהל אותו ותתפעל אותו. מקום שבערב מסיים להיות וורקספייס והשולחנות בו מסתדרים לערב משחקי קופסה שכונתי, מסיבת פורים, או הרצאה על נושא שמעניין אותנו. 

התחלנו מלסבלט חצר של חבר לחודש. פתחנו עמוד בפייסבוק, שמנו צנצנת בפינת הקפה להשתתפות סמלית וקראנו לאנשים לבוא. באו הפרילנסרים לעבוד, בצהריים בשלנו ארוחות ביחד. באו חברים סתם לשבת. באו אמהות בחופשת לידה עם הלפטופ והעגלה לראות סדרות במקום להישאר כל היום בבית. אפילו הכלב של השכן בא אלינו להעביר את היום בזמן שהוא מחכה לבעלים שיחזור מהעבודה. האווירה הייתה אחרת. אווירה של מפגש אמיתי. 
הבנו שעלינו על משהו שכולם צריכים. אחרי שנתיים של פיתוח מודל וליווי מקצועי עמותה והפכנו את החלום למציאות. אספנו 4500 שקלים מחברים, ריפדנו כורסאות שמצאנו והקמנו פיילוט הרצה 3 ימים בשבוע במבנה צנוע בעיר העתיקה בבאר שבע. הפיילוט הרגיש כמו קסם מלא ביצירה, ומפגשים מרגשים בין אנשים שבשום מקום אחר לא היו מדברים אחד עם השני. כמו בכל התחלה של מיזם, היה קשה. היינו גרעין חברות שהחזיקו את כל זה בהתנדבות תוך כדי שאנחנו עובדות למחייתנו. סגרנו את הפיילוט אחרי חצי שנה, המזגן שלא עבד בקיץ שבר אותנו ואת הלקוחות הנאמנים שלנו. 

רכבת ההרים של השנים האחרונות לימדה אותי להיות חזקה בזכות עצמי, תוך כדי, האנשים שאני פוגשת בדרך מזכירים לי יום יום שאני עדיין זקוקה להם. במיזם הסלון גיליתי שלא חיפשנו ווייפי עם קפה ומשטח להניח עליו את הלפטופ, את זה יש לנו כבר בבית.  חיפשנו אחד את השני. עברה חצי שנה מאז שסגרנו את הפיילוט והלקוחות עדיין שואלים מתי נפתח את הסלון הבא. הרגשנו שלרגע אחד הצלחנו לענות על צורך אנושי של הרבה אנשים, יזמים בעל כורחנו, מי פרילנסר עם קבלות, ומי שכיר שמתאם מס בין מלא חלקיקי משרות. דור שלם של אנשים שחשים יותר מאיי פעם בודדים, מפוחדים וחסרי כיוון. מבלי להגיד את זה בכל רם, כולנו מחפשים מקום שיעניק לנו מפגש, נחמה, מקפצה, ושלשם שינוי הארנק הריק לא יהווה עבורנו חסם בכניסה. אנחנו מוכנות לעשות הכל כדי שזה לא ילך לאיבוד. 

עד כמה אתם מאתגרים את האופן שבו אתם נפגשים? מתי בפעם האחרונה דיברתם עם מישהו קרוב לכם לא על העבודה? האם בפעם הבאה שתדברו עם מישהו חדש תהיו מוכנים לנסות לשווק את עצמכם פחות ולדבר על החיים יותר? האם תהיו מוכנים לשאול את עצמכם איך ההתנסות הזו גרמה לכם להרגיש? 


avatar.png

סיון היא עורכת וידאו עצמאית, יוטיוברית ופעילה חברתית. גרה כיום בבאר שבע, ממקימות קואופרטיב הסלון, חלל עבודה ומפגש חברתי. הפיילוט אמנם נסגר, אבל הן לא ויתרו על החלום. הן בימים האחרונים של קמפיין ההדסטארט שלהן לפתיחה המחודשת. רק בעזרתכם כשותפים לחלום, נמשיך את הדרך ביצירת הסביבה והחללים שיתמכו בנו באמת, ולא רק בבאר שבע. מוזמנים להיכנס לפרויקט ולתמוך בהן  

לכל פניה ושאלה לגבי הסלון -  Saar.sivan@gmail.com