Please enable javascript in your browser to view this site!

חלית? נפצעת? הנה איך לצאת מזה אופטימי

האהבה נושכת. מה זה נושכת – היא יכולה להרוג. לחסל. לכתוש, ועוד כל מיני ביטויים שרוני דניאל אוהב.

לפעמים האהבה היא גם דביקה. לכן אני בדרך כלל מתעלם מיום האהבה. אבל ט״ו באב או ח׳ בכסלו – הסיבה להיות בזוגיות, זה כדי שיהיה לך עם מי לשתות בקבוק יין, באמצע השבוע, בסלון. אז ככה יצא שביום האהבה האחרון, יצאתי את ביתי על האופניים עם תיק בד ענק, בו שני זרי שושן-צחור הכי גדולים שמצאתי, בקבוק יין לבן, והרבה שוקולדים – בצורה של לבבות – כי אם כבר, אז כבר.

באמצע הדרך בין הבית שלי לשלה, תיק הבד החליט לגלוש בצורה רומנטית מהכתף למטה. אני החלטתי שאני לא אעצור את האופניים, במקום זה אתכופף בוירטואוזיות להרים את התיק שנכנע לכוח המשיכה, ואושיט את רגלי שנטועה בתוך כפכף קדימה לשם איזון.

הצלחתי! תפסתי את התיק לפני שהתיק נשפך על הכביש!
אבל בניגוד לתוכנית המקורית, האופניים עצרו. כף הרגל שלי עצרה אותם ליתר דיוק. היא נכנסה בין הגלגל הקדמי למעצור הקדמי, וכך יצא שעל כתף ימין היה לי תיק מלא רומנטיקה דביקה, ומכף רגל ימין בצבצה לה החוצה חתיכת בשר לא קטנה, גם היא דביקה. הכביש התחיל להיצבע באדום, צבע האהבה. כמה סמלי – ככה אדיוטי.

אני אחסוך מכם את תיאורי הזוועה – בשביל זה יש פיד בפייסבוק – אבל אחרי כמה שעות באיכילוב יצאתי עם תשעה תפרים ברגל, שיהפכו בתוך כמה שבועות, כך הובטח לי, לצלקת סקסית. בנתיים אצטרך לצלוע. פחות סקסי.

איך לצאת מאושר מפציעה ליאור פרנקל

רגל שאי אפשר לדרוך עליה זה מאד מבאס. קשה להתנייד, קשה להתקלח, קשה לסגור את המקינטה כשאתה עומד על רגל אחת. זה אפילו כואב מדי פעם, כי הבשר שנתפר, מנסה לחזור למוטב ולהתחבר לחבריו התאים החדשים בגוף. אבל מה אתם יודעים, גיליתי איך אפשר לצאת אופטימי מחוויה רעה.

למדתי להתמודד עם הפחד מדם

אני זה מה שקוראים גבר רגיש. או במילים אחרות, כשלוקחים לי בדיקת דם אני כמעט מתעלף. אבל כשראיתי את כל הדם הזה ברחוב, הייתי מלא באנדרנלין – שזה סם מעולה שגורם לך להרגיש כמו ג׳ק באוור. בשיא האדישות ירדתי מהאופניים, התקשרתי לבנדוד שיבוא לקחת אותי לבי״ח, ולנגה שתבוא לקחת את הפרחים (זו חשבה שאני עושה לה הפתעה ברחוב, וגילתה שאני לוקח אותה לבילוי לילי באיכילוב), ועצרתי את הדימום שלי עם היד כמו חובש מקצועי. עכשיו אני חובש את עצמי כל יומיים מחדש ורואה קצת דם. מה אני אגיד לכם, לא מפחיד כמו שחשבתי.
אנחנו נוטים לפחד ממה שעוד לא קרה לנו, אבל בדרך כלל מסתבר שזה לא נורא כמו שחשבנו שזה יהיה. משהו מפחיד אתכם בעתיד הקרוב שלכם? אל תתחמקו ממנו, להיפך, תיכנסו אליו דוך, עם הפחד. תתפלאו לגלות שהשד לא כזה נורא.

צהריים עם חברים זה לא בזבוז זמן

בגלל שאני לכאורה פצוע, החברים שלי לכאורה מרחמים עליי. ככה יוצא שאני כל יום זוכה לביקור מחבר אחר לארוחת צהריים משותפת. מעולם לא היה לי כל כך הרבה חומוס ועוגות במקרר כמו עכשיו. שלא לדבר על הערימות שניצלים וממולאים שקיבלתי מזו שבגללה הכל התחיל. אני נוטה להיות מאד מעצבן כשמבקשים לפגוש אותי בצהריים – אני ״עסוק״, ״באמצע משהו״, או ״בדיוק עובד על מצגת״. אבל עכשיו אני קופץ על המציאה, כי אין לי דרך לקפוץ על האופניים ולחטוף משהו לאכול בעצמי. מסתבר שלעשות הפסקת אוכל עם חבר בצהריים זה אנרגטי יותר משנ״צ טוב, ואפשר אפילו לעזור לחבר לגבש רעיון לעסק, ולעשות עם אחד אחר ניסיון בשיווק ויראלי (על כך בפוסט אחר).
מדי פעם אני צריך תזכורת מהיקום, שגם הפסקה ״לא פרודקטיבית״ כביכול, יכולה לתרום יותר מלהזיק. אה, וזה גם מאד מועיל אם אתה מנסה לפתח כרס קטנה. כרס יום האהבה.

רופאים ואחיות – תא משפחתי שלם

הרופא באיכילוב היה אנטיפט. אי אפשר להאשים אותו, נראה שהוא היה שם איזה 42 שעות בלי הפסקה, ומדי פעם היה צריך להתמודד עם איזה דביל חסר-סבלנות שניסה להתפרץ לחדר שלו. אבל מה? הוא טיפל בי בצורה מושלמת. ממש כמו אבא קשוח. מצד שני, האחיות – זה כאילו מאמצת אותך אמא חדשה. כשאירה האחות בקופ״ח החליפה לי את התחבושת יומיים אחרי איכילוב, היא המיסה את הכאב החד, כשקראה לי ״ליאורצ׳יק״ עם חיוך חם.

לצאת מאושר מפציעה ליאור פרנקל

אנחנו רגילים לקחת את העבודה של מי שמסביבנו כמובן מאליו. ״מישהו משלם להם״ ו-״הם מקבלים מזה סיפוק״ זה התירוץ שלנו כדי שלא נצטרך יותר מדי להעריך אותם. אבל בתכל׳ס – יש אנשים שמקדישים את החיים שלהם לטפל בי במקצועיות כשאני עושה דברים דביליים. גם בשלוש בבוקר. תפתחו את העיניים שלכם היום, תמצאו מישהו שאתם מתעלמים ממנו, ותחייכו אליו – המנקה ברחוב, הדוור שלכם, המלצרית או הבנקאית. אז מה אם יש להם לפעמים פרצוף חמוץ, לכם אין? תחייכו אליהם, ותראו מה קורה.

עם ישראל מפתיע לטובה

לכולם יש דעות על עם ישראל. לי יש הרבה, רובן שליליות, מה לעשות, אני מהמתלוננים. ותאמינו לי שאחרי כמה שעות באיכילוב, עם הנדחפים, הצעקניים, המתחזים (החייל בשביל הג׳-ים, ההוא שאין לו כח לחכות בתור), האלימים, אלו עם הפרוטקציה וכו׳ – באמת אפשר לחשוב רק על איך להוציא דרכון אירופאי. אבל, בעוד אני יושב לי על המדרכה מדמם, ליד האופניים והפרחים, עברו ברחוב שלושה אנשים. כולם הציעו לעזור. אחד קנה לי בקבוק מים, השני הביא תחבושת, השלישי הביא מי חמצן, ששרפו לי את הסרקזם למשך שעות ארוכות. הרביעית הציעה לעזור גם, אבל כמעט התעלפה מהדם, אז הלכה. סלחתי לה.
מתי פעם אחרונה אתם הצעתם עזרה קטנה למישהו? גם אם הוא לא מדמם? תעשו את זה השבוע – תאמינו לי שאלו שעזרו לי ברחוב זה עשה להם את היום.

זה עולם נפלא

ידה, ידה, ידה – זה עולם נפלא. אם אני יכול להיפצע ככה, ובתוך שמונה שעות להיות בבית חבוש, תפור ומחוסן אז זה עולם נפלא. אם אני יכול לעבוד מהבית ולא להפסיד ימי עבודה – בזכות האינטרנט – זה עולם נפלא.  אם אני יכול להזמין לי מונית עד הבית בשתי דקות שתקח אותי למרפאה או לפגישה – זה עולם נפלא. ביומיום אני אלוף העולם בלהתלונן, בלהסביר למה אנחנו כולנו הולכים לדראון, ולפרט יפה את כל הבעיות והחסרונות שביקום, אבל לפחות עד שיורידו לי את התפרים, אני מוכן להתאפק, ולהודות שלפעמים זה עולם נפלא.
תעשו לכם ״יום של אופטימיות״ – יום אחד אל תתלוננו על כלום, ותנסו למצוא את הטוב בכל דבר. זה אולי יעצבן את הסובבים שלכם, ואת המתלוננים הקבועים (אני), אבל לכם זה יעשה טוב. (אתם מהמגזימים? תעשו לכם 100 ימים כאלו).

חליתם? נפצעתם? עזבו אתכם להיות מסכנים ומלאי רחמים. תחייכו ותקראו לחברים לעזור. תנוחו קצת, תסתכלו על העולם מסביב ותלמדו דברים חדשים. אתם תהפכו אופטימיים.

ואגב, אם שאלתם את עצמכם מה קרה עם הפרחים והשוקולדים… אז הם גמרו אצלי בסלון. הרווחתי אותם ביושר.