השריר שישמור עליכם מהעתיד

הם צחקו עליי כשסיפרתי שאני עוזב כדי להקים סטארטאפ. עבדנו אז בחברת הייטק שווה. הם הרוויחו טוב, ישבו במזגן, נסעו לנופש חברה מדי פעם. היו סופרים את האופציות. העתיד שלהם היה בטוח, מפנק, ומפונק.

לכן, כשהחברה נסגרה בפתאומיות, הרבה מהם נכנסו לשוק. בגיל 35, 40, 45 - כשהם עובדים שם עשור ויותר, הם לא ידעו מה עושים עכשיו. הם ישבו בבית ימים ארוכים. שבועות, לפעמים חודשים. ראיונות עבודה, כתיבת קו״ח, למכור את עצמם, לשווק את מרכולתם - הם לא ידעו איך עושים את זה. וכל ניסיון למצוא משהו חדש שלא הצליח - שבר להם את הלב ואת האגו.

זה יקרה גם לכם יום אחד. אתם תחטפו סטירה משום מקום. מצטער על הביטוי האלים - אבל ככה זה מרגיש כשזה קורה. אבל זה לא חייב להיות ככה. אתם יכולים לגדל שריר שיחסן אתכם. אני אסביר -

לא הכינו אתכם לעתיד, ואת זה אתם כבר יודעים

נכון העתיד? אז אתם לא מוכנים אליו. אף אחד לא. החכמים של כדור הארץ אומרים שאין להם מושג מה הולך להיות פה. גם אלו שהתיימרו להכין אתכם לעתיד - בוודאי לא עשו עבודה טובה. לא בית הספר היסודי, לא התיכון, ובטח לא האוניברסיטה. גם לא ההורים שאוהבים אתכם.

העתיד הבא עלינו לטובה (או לרעה), בלתי צפוי. ואנחנו זזים לכיוונו במהירות שקשה לראות אותה מהכסא המשרדי שלכם. אם בני אדם היו יודעים להסתכל על דברים בפרספקטיבה רחבה כמו המחשבים של גוגל, כנראה שהיינו משותקים מפאניקה. היכולת שלנו לתפקד ביומיום נובעת מזה, שאנחנו יודעים מה העתיד הקרוב שלנו, ואנחנו יכולים לדמיין מה העתיד הרחוק שלנו. אלא מה? מה שאתם מדמיינים רחוק ממה שהולך לקרות. 

למשל, נגיד שאת עובדת במקום עבודה יציב, בחברה שקיימת כבר 30 שנה, אחת שנסחרת בבורסה. מקומך שם מובטח כי את עובדת טובה, חרוצה, וגם פוליטיקאית במידה הנחוצה. עתיד הקריירה שלך כנראה לא מעסיק אותך יותר מכמה שעות ברבעון - כי התחושה בגדול הוא שמה שהיה, הוא שיהיה. שהחברה תמשיך לגדול - גם אם לאט. שימשיכו להעריך אותך - כי את אחלה. ילדייך יגדלו, הם יביאו לך נכדים, מתישהו תצאי לפנסיה ותסעי מסביב לעולם עם בעלך אהובך. הכל בגדול יהיה סבבה. די צפוי, וטוב שכך.

פחחחח. את רק חושבת שאת יודעת מה הולך להיות. תאמיני לי. סתם, אל תאמיני לי. גם לי אין מושג. יש סיכוי פצפון שאכן מה שאת מדמיינת שהולך להיות, הוא מה שיהיה. אבל סיכוי הרבה יותר גדול שלא. אולי מישהו בעמק הסיליקון ממציא עכשיו את התוכנה שתייתר חצי מהעובדים בחברה שלך? אולי איזה צוקרברג חדש מקים עכשיו איזו רשת חברתית מפגרת שתכף תסתבר שהיא תחליף המון חברות קיימות? 

זוכרת את קודאק ענקית המצלמות? החברה שהמציאה את המצלמות הביתיות. ואת הפילם. וכשהעולם עבר למצלמות דיגיטליות - הם התעלמו. ידה ידה, ב-2013 קודאק פשטה רגל. קודאק לא מוכרת יותר מצלמות. רוב העובדים שלה הלכו הביתה. למה? כי העתיד וזה. 

המוח האנושי לא יודע לצפות שינויים עתידיים מהותיים. הוא לא בנוי לזה. האבולוציה זזה בסדרי גודל של אלפי, עשרות אלפי, ומאות אלפי שנה. אנחנו לא בנויים להבין שינויים שקורים בתוך דור. בטח לא שינויים שקורים בתוך עשור. אנחנו לא בנויים להבין את האקספוננציה.

במניפסט שכתבתי בו על ההומו אדאפטוס - האדם המסתגל - הסברתי מדוע ״הסתגלות״ היא תכונה כל כך חשובה בעולם הזה. אבל אני רוצה לדבר רגע על התכונה המשלימה. והיא - באנגלית קוראים אותה - resilience. בעברית - אני מדבר על חסינות. ועל שרידות. על כושר התאוששות, גמישות, ואלסטיות.

הסתגלות - היא התכונה הפרו-אקטיבית. רגע לפני שדברים משתנים, אתה מזהה את השינוי, ומתחיל להסתגל למצב החדש - במקום להתנגד אליו. וחסינות?

השריר החסר

חסינות - היא התכונה שנדרשת כדי להתמודד עם שינויים שלא ראית שהם הולכים ליפול עליך. שינויים שקורים בפתאומיות. אני מדבר גבוהה גבוהה, אבל הדוגמא הכי קלאסית היא - פיטורין. איך תגיב לפיטורין? יותר נכון, איך תגיב הנפש שלך לפיטורין? האם ההערכה העצמית שלך תשקע למצולות? האם תרגיש משותק? האם תשב בבית על הכורסא ימים ארוכים לפני שתוכל אפילו לחשוב מי אתה ומה אתה? האם תחשוב על עצמך שאתה לוזר? ולא פחות חשוב - איך תצא מזה? האם תדע לאזור אומץ כדי ללכת למקומות חדשים? האם תפחד? והאם יראו עליך שאתה מפחד?

פיטורין זו דוגמא שבקצה. גם שינויים לא גדולים במקום העבודה - במידה ואתה לא חסין - יכולים להשפיע עליך כמעט באותה המידה. הגיעה בוסית חדשה. מישהו חדש הצטרף לצוות שלך. העבירו אותך לפרויקט אחר. וכל זה קרה בין רגע. לא היית מוכן לזה. עד כמה אתה חסין לשינוי? עד כמה השינוי מערער אותך?

החסינות וההסתגלות הולכות יד ביד. ההומו אדאפטוס הוא מלכתחילה חסין, אחרת, לא היה יכול להסתגל. אם ההסתגלות היא התכונה האקטיבית, שגורמת לך לעשות - החסינות מתייחסת יותר לצד המנטלי שלך. זה שמאפשר לך את ההסתגלות.

היום כשאני מסתכל על עצמי, תכף בן 40, אני סתגלן גדול. וזה משום שאני מאד חסין. אבל לא הייתי כך תמיד. רחוק מזה. כשעמדתי לסיים את מסלול הצבא שלי - העתודה - אחרי עשר שנים בהן ידעתי בדיוק מה יהיה גורלי (הרי לא מפטרים אותך בצבא), פחדתי נורא מהיציאה לאזרחות. לא היה לי מושג מה יש שם ״בחוץ. חששתי שאין לי סיכוי להצליח להשתלב שם. אמנם לא סיפרתי לאף אחד, אבל ביני לביני כבר סיכמתי שכנראה שאחזור לצבא עם הזנב מקופל בין הרגליים. ואקח את ההצעה שהציעו לי לקידום משמעותי. להייטק? למה שיקחו אותי בכלל? מה אני מבין בעניינים אזרחיים?

החסינות שלי היתה על הפנים. כל טלפון מאשת HR גרם לי לשקשק. התקוות שלי לגבי העתיד שלי - הייתי אז בן 27 - היו מאד צנועות. וכשהתקבלתי לחברה מעולה, לתפקיד שהיה נראה לי טוב, פשוט לא האמנתי שזה קרה. תסמונת המתחזה החזיקה לי שנה וחצי(!) במקום העבודה החדש. כל יום חיכיתי לשיחה, כל אימייל מהבוס שם פתחתי קצת מפחד - הנה הם יעלו עליי.

מאז עברו עליי כך וכך תהפוכות - ובניהן שתיים חשובות - הפכתי ליזם, ובדרך גם עבדתי כפרילאנסר מספר שנים. אין משהו שמשפר את החסינות שלך כמו להיות יזם. טוב, אולי יש משהו כזה. להיות פרילאנסר. אני אסביר מדוע, ואז אסביר למה גם שכירים - יכולים וצריכים להיות חסינים.

כמו בוראט בבר ניו-יורקי

להיות חסין זה לשמוע ״לא״ מבלי לקחת ללב (יותר מדי). להיות חסין זה לשמוע ״לא רוצים אותך״. או ״אתה לא טוב מספיק״. ״הרעיון שלך גרוע״. ״כבר ראינו עשרים כאלו״. ״כבר שמענו עשרים כמוך״. ״זה נורא״. ״זה לא מה שביקשתי/שרציתי״. להיות חסין זה להפסיק לעשות ריפרש על חלון הג׳ימייל שלך כשאתה מחכה לתשובה מלקוחות פוטנציאליים או שיתופי פעולה שציפית להם - והתשובה לא מגיעה אחרי שבוע. שבועיים. חודש. להיות חסין זה להצליח להיות פרודקטיבי ביום בו הבנת שהתשובה הזו לא תגיע כבר. על האימייל הזה לא יענו לך. גם לא על ה-follow up שלו.

להיות חסין זה לשמוע ״אנחנו מבטלים את הפרויקט״ מבלי לקחת ללב (יותר מדי). ״ירדנו מזה״. ״בסוף הלכנו עם מישהו אחר״. ״אנחנו מחפשים מישהו קצת יותר מנוסה.״ ״מישהו מעולם ה-____״. אנחנו רוצים חברה יותר גדולה. יותר קטנה. שעובדת עם מותגים מבוססים. סליחה, שעובדת עם המותגים הכי קטנים וסקסיים. לא חשוב, זה לא אתה. זה אנחנו. כלומר זה אתה, שלא מתאים לאנחנו. אנחנו מצטערים שכבר התחלת לעבוד על זה, חלמת שהפרויקט הזה שלך, שאת כל היצירתיות בחודש האחרון הפנת לפרויקט שלנו - אנחנו פשוט לא ממשיכים לעבוד על זה. המנכ״ל החליט ש. הסמנכ״ל החליט ש. קיצצנו. סגרנו. הפסקנו. מצטערים ש. להיות חסין זה להתבאס במידה מהאירועים האלו, אבל להרים את הראש, להסתכל קדימה, ולהיות אופטימי. להיות חסין זה להבין את התמונה הכוללת - שלא הכל קשור אליך.

להיות חסין זה להתמודד עם לקוח שלא שילם בזמן - או בכלל. להתמודד עם סטארטאפ שהחליט לעשות איתך שיתוף פעולה ואז התחרט כי בסופ״ש היה שם pivot, למרות שאתה כבר אמרת ״לא״ לכל מי ששאל אם אתה פנוי. ולעשות את זה מבלי לטפס על הקירות, לאכול את כל הציפורניים, לתלוש את כל השערות, לשתות יותר מדי אלכוהול. או עם, אבל לערב אחד, ואז בבוקר להמשיך הלאה.

שכירים? גם אתם רוצים להיות חסינים

כי להיות שכיר חסין זה להיות מסוגל להציע רעיונות חדשים לבוסית, מבלי לפחד שהיא תצחק עליך. לא כי היא לא תצחק, אולי היא דווקא כן. זה פשוט לא יפריע לך לחזור לעמדה מחייך, ולבשל את הרעיון הבא. או אם הרעיון שלך ממש טוב - ללכת לספר אותו למישהו אחר. לגייס אותו לשורותיך. להיות שכיר חסין זה להגיד את מה שאתה חושב בישיבות חברה, עם בכירים ממך, ולקחת בחשבון שיכול להיות שיתעלמו ממך בגסות. יגידו לך ״אחלה, אבל זה לא רלוונטי לישיבה הזו״ ויעבירו שקף. וכשזה קורה לרשום לעצמך ״וי״ קטן במחברת, שהנה, לא פחדת להציע. להיות שכיר חסין זה להציע שינויים במבנה החברה, בתהליכי החברה, לאמץ כלים דיגיטליים חדשים לחברה - ואפילו להתנדב להוביל את השינוי בעצמך. לדעת מראש, שכנראה כולם יתנגדו לזה כי לאף אחד אין כוח לשינויים, אבל אולי תמצא איזה סמנכ״לית אחת שתזרום איתך על זה. ולשמוע את כל ה״לא״, ״נהה״, ״כבר ניסינו זה לא הלך״, ״ה-ROI של זה נמוך ממש״, ״עדיף שתתרכז במה שאתה אמור לעשות״, ״זה לא בפוקוס של החברה״ - מבלי שזה ישבור את רוחך. להיות שכיר חסין זה אומר לראות את התמונה הגדולה, ולהבין שלרוב - זה לא משהו אישי נגדך. זה נובע משבע-עשרה סיבות אחרות. אני יודע, כי שמעתי את המשפטים האלו עשרות פעמים מלמטה, וגם אמרתי אותם עשרות פעמים מלמעלה.

להיות חסין זה להבין שבכל הפעמים האלו ששמעת לא, שדברים נעצרו, נדפקו, התבטלו - כל הפעמים האלו לא היו לשווא. בכולן אתה ניסית, התאמצת, ובדר״כ גם על הדרך למדת דברים חדשים.

אז לפתח עור של פיל? ממש לא

אני שונא את הביטוי הזה. לפתח עור של פיל אמנם אומר שאת חסינה. אבל זה גם אומר שאת כבר לא רגישה. כבר לא מרגישה. לא אמפטית. לא מבחינה בדקויות. מחד אי אפשר לפגוע בך - מאידך את זזה בגסות בתוך חנות החרסינה של עולם העבודה. דורסת. אגרסיבית. לא, לא לזה אני מתכוון.

אני מדמיין את החסינות כמו שריר שאפשר לאמן אותו.

איך תוכלו לאמן את שריר החסינות שלכם?

ממש כמו שריר. צריך להתאמן, באופן קבוע, כשכל פעם מעלים את העצימות של התרגילים עוד קצת. כל פעם צריך לנסות משקל קצת יותר גדול - עד שמגלים שאי אפשר יותר. זה אומר שתמיד תנסו להשיג לקוח ברמה שהיא טיפה מעל למה שאתם חושבים שאתם יכולים. הוא באמת לא מעוניין? מעולה. עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. שלחו עוד אימייל שלא יקבל תשובה. נסו לארגן עוד פגישה שכנראה לא תצליח לקרות. תורידו ציפיות, ותעלו את המעשים. השיטה היא, לנסות כל פעם ״קצת״ יותר גבוה. צריך סבלנות.

שכירים - זה אומר שתנסו להציע רעיונות שאתם חושבים שלא יתקבלו בברכה. בואו מוכנים - אל תזרקו דברים באוויר - תעשו את הבדיקה שלכם, תכינו סיפור טוב, דמיינו איך אתם משכנעים - ויאללה. אל תשלחו אימייל לבוסית, דברו איתה בפינת הקפה. לדבר תמיד יותר אפקטיבי מלכתוב אימייל שישקע בתוך ה-120 הלא-נקראים בתיבה שלה. היא התעלמה? לא התייחסה ברצינות? יופי. סיימתם את הניסיון הראשון. חזרו לעמדה שלכם, ובמחברת כתבו לעצמכם וי על ניסיון ״1 מתוך 5״. יש לכם עוד ארבע פעמים לחפור לה על זה. היא לא בקטע? אתם ממש מאמינים שהרעיון שלכם טוב? יופי - תחפרו לעוד אנשים על זה. שלחו אימייל לבכיר ההוא בחברה - בדיוק זה שאין לכם אומץ לשלוח אליו אימייל. מפחדים להשמע מפגרים? מעולה - זו בדיוק התחושה שיש למי שמגדל את שריר החסינות שלו. תאספו data, תכתבו לעצמכם על דף את הטיעונים למה אתם חושבים שהרעיון הזה טוב. ואז האימייל שלכם יצא יותר טוב.

בפעם הבאה שאתם בישיבה, עם אלו שאתם תמיד שותקים איתם - תחליטו שאתם אומרים את דעתכם. אתם יושבים שם וקופצת לכם הבטן? רועדת היד? מעולה - זו התחושה שאומרת ששריר החסינות שלכם גדל. תאמינו לי, אחרי עשר, עשרים, מאה פעמים - היא תפסיק לרעוד. תתבוננו באנשים בישיבה שכן מדברים בקול רם. שימו לב איך לפעמים הם מבטלים אחד את השני, יורדים אחד לשני על הרעיונות. ככה נראה דיון - וגם אם ירדו על הרעיון שלכם זה לגמרי נורמלי. ומי יודע - אולי הם דווקא יאהבו את הרעיון?

הבנתם את הקטע. אתם צריכים לנסות בדיוק את כל מה שאתם מפחדים לנסות. בצעדים קטנים. שוב, ושוב, ושוב. זה שריר - הוא לא יגדל מאימון אחד. וככל שתאמנו אותו, הוא יתחזק, ויהיה לכם אומץ לנסות צעדים יותר גדולים. יש לכם ילד? אחיינית? תסתכלו עליהם גדלים - אתם תראו בדיוק את זה. גם אתם יכולים לגדול. להתחסן. להכין את עצמכם לעתיד שאין לנו פאקינג מושג לאן הוא הולך.

וכשהלא-צפוי ידפוק לכם בדלת - הוא כבר לא יהיה כל כך מבהיל. תחייכו אליו, תראו לו את השריר, ותגידו - הי, רוצה קפה קטן?