״זה ממש לא מה שהתכוונתי אליו. אפילו לא בכיוון. תצטרך להתחיל הכל מהתחלה״ – הוא אמר, ואני הרגשתי את הגוש עולה לי בגרון. לא בטוח אם זה גוש של בושה, או של עצבים. כנראה שניהם. התחשק לי לצרוח – ״מה נסגר איתך זה בדיוק מה שדיברנו עליו!״. התחשק לי לקום וללכת. ולא לחזור בקרוב. התחשק לי לטרוק את הדלת מאחורי. או להעיף את הדפים מהשולחן. או להצית את המשרד שלו כי
עבדתי על זה ממש קשה. לקחתי כל מה שצריך בחשבון. מצאתי השראות, הוספתי יצירתיות, תיבלתי בשפה הנכונה. שייפתי, גילפתי, הברקתי, צחצחתי. הגעתי אליו כשזה יפיפיה. ארוז בצורה מושלמת. חשבתי על כל הכיוונים, טיפלתי בכל הקטנות.
כל הבוקר התרגשתי. בראש דמיינתי שאני מציג לו את העבודה והוא? מתמוגג. יש לו ברק בעיניים. הוא נעמד ומוחא כפיים. עוצר את כל המשרד, וקורא להם לראות את פיסת הגאונות המושלמת הזו. ״קח יום חופש – מגיע לך״ הוא אומר לי, ומסתובב כדי שלא אראה אותו בוכה מהתרגשות.
אז איך זה יכול להיות?! איך זה שעברו בדיוק 5 דקות עד שהוא נראה מאוכזב? איך זה שהוא שולח אותי לעשות הכל מהתחלה אחרי כל המאמץ הזה?!
איך זה? אני אגיד לך איך. וגם איך להימנע מזה
כי הסיטואציה הזו קרתה לי אלף פעם בחיים. עם כל כך הרבה אנשים שהצגתי להם תוצרים – בוסים, מנהלות, לקוחות. אנשים שרציתי לרצות, או ששילמו לי כדי שאביא להם את המיטב. והיא קרתה לי הרבה פעמים גם מהצד השני – כשאני זה שמראים לו את העבודה. כמנהל, או מי ששכר שירותים של פרילנסר. אכזבתי והתאכזבתי כל כך הרבה פעמים, שלאט לאט קלטתי מה קורה שם. ואם זה משהו שקורה גם לך מדי פעם – יש מצב שאצליח לעזור לך להימנע מזה בפעם הבאה. או לפחות, להוריד את הסבירות שזה יקרה שוב. אבל בוא נתחיל קודם מ״מה לא קרה שם״.
מה *לא* קרה שם
הנטייה הטבעית כשאני עובר חוויה כזו, היא קודם כל להאשים את הבוס או הלקוח. וזה מגיע בכל מיני זוויות, למשל
להניח שהוא איש רע שרק רוצה להתעמר בי. שרוצה לגרום לי להתפתל. או שרוצה להחזיר לי על משהו שעשיתי לו. הוא יודע כמה השקעתי בעבודה הזו, ודווקא בגלל זה הוא נהנה לראות אותי סובל. בתכלס, יש מצב שהוא אפילו אהב את מה שהצגתי, אבל הוא מסתיר את זה ובמקום זה מתעלל בי. כי זה מה שאנשים רעים עושים.
נשמע מפגר, נכון? יופי. בוא נניח שהוא לא איש רע. אופציה הרבה יותר סבירה היא ש
הוא מטומטם או שמרן או גם וגם. בניגוד אליי, שאני מבין כמה העבודה הזו אדירה – הוא, הדביל, לא מבין מהחיים שלו. לכן הוא לא יודע להעריך את היופי והסגנון של מה שעשיתי. הוא מיושן מדי, או לא מבין בתחום, או רוצה שזה ייראה כמו כל מה שעבד לו עד היום. הוא לא רגיל לעבוד עם אנשים יצירתיים, חדשניים, שמנסים לצאת מהקופסא.
האמת? לפעמים זה נכון. לפעמים אתה עומד מול בנאדם שלא מבין בתחום כמוך. זה קורה המון בעבודות של פרילנסרים מול לקוחות. הפרילנסר הוא המומחה, הוא עשה כבר 36 עבודות מהסוג הזה, אבל הלקוח – זו הפעם הראשונה שהוא שוכר מעצב פנים לעצב את המשרד שלו, או מעצב גרפי לעצב את הלוגו לעסק שלו, או איש שיווק דיגיטלי שישים את העסק שלו בפייסבוק. וזה יכול לקרות גם בתוך מקום עבודה, אם המציג הוא מומחה בתחומו יותר מהבוסית שלו. אבל
האם זה תירוץ? בהנחה שזו האישה ששכרה אותך לעבוד אצלה, האם זה שהיא לא מבינה בתחום עושה אותה מטומטמת? לא זה לא. והאם זה תירוץ בשבילך לעשות עבודה שהיא לא תהיה מרוצה ממנה? לא זה לא. כמו בכביש – גם בעבודה – אל תהיה צודק תהיה חכם. של מי האחריות לעשות עבודה טובה? שלך. יש לך בוסית שמרנית? זו אחריותך להצליח לגרום לה להתלהב מהעבודה הלא-שמרנית שעשית. היא לא תהפוך להיות ביונסה רק בגלל שהבאת הברקה שמערערת את כל מה שהיא מאמינה בו.
ולפעמים, רק לפעמים, המנהל או הלקוח הוא לא רע, לא מטומטם, ולא שמרן. להיפך – הוא אפילו חכם. מבין עניין. ואולי הוא עשה כמה דברים בחיים. ואולי הוא חלם על משהו אחר לגמרי ממה שהצגת לו. ואולי הוא רואה תמונה יותר גדולה ממה שאתה יכול לראות? ובתמונה הגדולה הזו מה שהצגת לו ממש אבל ממש לא מתאים?
״נו מה זה אשמתי שאני לא מכיר את כל הפרטים?!״ – חביבי, זו לא אשמתך. או כן אשמתך. מה זה משנה בכלל? בוא נסכים על כמה דברים –
- אתה רוצה שהעבודה תהיה טובה – בעיניך ובעיני מי ששכר אותך
- למנהלת הזו יש אינטרס, שהעבודה הזו תקדם את המטרות שלה ושל החברה שלה
אז איך תצליח להימנע (או להוריד את הסבירות) לאכזב בפעם הבאה שאתה מציג?
לפני שמתחילים – תיאום ציפיות
האם אתה בטוח ששניכם סגורים על מה אתה הולך להציג? מה צריך להיות שם? אבל בדיוק?
לפעמים מישהו אומר לך ״שמע, אני רוצה שתבנה את התוכנית האסטרטגית. יש לך שבועיים״. ״אין בעיה״ אתה אומר וכבר מדמיין איך אתה הולך to nail it. הלכת, עבדת, חזרת אחרי 15 יום עם תוכנית בת*ונה. 60 שקפים. מסביר למה, איך, איפה, ומה הולך להיות. מציג לו את זה במשך שעה.
הבוס מסתכל עליך המום. לא מבין מה אתה כזה מרוצה מעצמך. על זה עבדת שבועיים?! איפה האקסל עם המספרים? איפה ה-timeline עם התאריכים? איך אני יכול לדעת מה יקרה מתי, כמה זה יעלה לי, ועם מי אני צריך לדבר עכשיו בחברה כדי שכל זה יקרה?
״אבל… רגע… אמרנו תוכנית אסטרטגית״ אתה תחשוב. או תאמר בקול רם. וואלה – מסתבר שהמילה ״אסטרטגיה״ לא מתפרשת אצל אנשים אותו הדבר. גם לא המילה ״תוכנית״. גם לא המילה עיצוב, גם לא המילה מצגת, וכו׳ וכו׳. אז בנאדם א׳ אומר X, בנאדם ב׳ לפעמים שומע Y. אתה חשבת – רעיונות – הוא חשב אקסלים וטיימליין.
איך יכולת למנוע את זה? בקלות. כשהמשימה התקבלה, לשאול – מה תרצה לראות שם? מצגת? ומה יהיה בתוכה – הסברים? מחקרים? דאטא? אקסל? טיימליין?
נכון, לפעמים יש בוסים מעצבנים. כאלו שלא נעים לשאול אותם. אתה תעדיף לנסות לנחש למה הוא התכוון מאשר להרגיש דביל שאתה שואל שאלה מפגרת כזו. יש לזה שני פתרונות: א. להרגיש דביל ולשאול בכל זאת – כי עדיף להרגיש טיפה דביל עכשיו, מאשר לרצות לשרוף לו את המשרד בעוד שבועיים. ב. לבוא עם הצעה – ללכת רגע לשולחן שלך, לכתוב מסמך של עשר שורות, או מצגת של עשרה שקפים שיש בהם רק כותרות – שבהם אתה מתאר מה הולך להיות מוכן. ואז להראות לו את זה – ושייתן הערות. לפני שאתה מתחיל.
בצורה כזו, אתה תדע על מה לעבוד. תדע למה הוא מצפה. וגם הוא. אפילו תוכל לומר לו – ״עבדתי על פי מה שסיכמנו, והנה זה מוכן.״
בעולם הפרסום קוראים לזה בריף (brief). זה אומר שיש כמה מילים שמתארות מה אמור להיות התוצר, ועל איזה מטרה הוא עונה – כדי למנוע עבודה מיותרת בכיוון הלא נכון.
זה בייחוד נכון אם אתה עובד עם לקוח חדש או בוסית חדשה – כי מסתבר שאנשים שונים, למדו טכניקות שונות, במקומות עבודה שונים, ויש להם ציפיות מאד מאד שונות. אז לא חשוב אם הבוסית במקום הקודם אהבה את זה ככה, יכול להיות שהבוס החדש אוהב את זה בדיוק הפוך. deal with it.
תוך כדי – לשתף את ההתקדמות
אווווו זה אחד קשה. האגו שלך לא יהיה בקטע. האגו שלך מעדיף להכין משהו מושלם – מאשר להראות חצי עבודה תוך כדי שאתה עובד עליה. כי לימדו אותך שחצי עבודה מראים לחמור. ושלא מגישים מבחן באמצע. ושלא מופיעים על הבמה עד שההופעה מושלמת.
העניין הוא, שלימדו אותך את זה, במקום בו לימדו אותך עוד הרבה הרגלים רעים. בית הספר.
האגו שלך לא רוצה לגשת לבוס שבע פעמים תוך כדי העבודה כדי להראות לו את ההתקדמות. כי מאיפה תביא את התעצומות הנפשיות לקבל את הפידבק השלילי? ומה אם הוא לא יאהב? ומה אם זה יפגע לך בקרדיט? ומה אם הוא יגיד שזה חרא ואתה תגיד ״שניה, זה עוד לא מוכן! נו!״.
צודק האגו שלך. הוא עלול להיפגע. נכון – אולי תקבל פידבק רע. אבל בטווח הארוך – אם תלמד לערב את הבוסית/הלקוחה שלך בעבודה – אז היא תהיה חלק מזה. והיא תתן לך פידבקים קצרים – שתוכל לתקן עד לתוצאה הסופית. וזו תהיה עבודה משותפת. ובסופו של דבר תקבלו משהו ששניכם שלמים איתו. גם אם תתווכחו באמצע שבע פעמים. ולא פחות חשוב –
זה יחזק אותך. כל פעם כזו, אתה תלמד להרגיע את האגו יותר מהר. כל פידבק רע יגרום לך להשתפר. כל התמודדות עם ״שיט, אני צריך עכשיו להיכנס למשרד שלה ולהראות לה את השקף הראשון והשני בלי שיש את השאר״ – תהפוך אותך ליותר שריד. וזו כאמור אחת התכונות הכי חשובות של ההומו-אדאפטוס.
להישאר בשקט בתוך הבונקר שלך, ולצאת משם אחרי כמה שבועות עם תוצר שהוא אולי ממש לא בטעם, בסגנון, או בכיוון שאליו התכוונה הבוסית – זה הכי העולם הישן שיש. זה שם אותך בסיכון מאד גבוה לאכזב ולהתאכזב.
וביום הגדול – לתת לו להרגיש שהוא קנה Mac
עבדת קשה. השקעת המון מחשבה. היו לך המון רעיונות שנפלו בדרך. מכל מיני סיבות. עברת תהליך שלם אבל מי שאתה מציג לו את זה – לא היה שם איתך כל הזמן הזה. אז הוא לא יודע למה בסופו של דבר בחרת לעשות את זה דווקא ככה.
המחשבים והסמארטפונים של Apple תמיד מגיעים באריזה יפיפיה. לפתוח אותה זה מרגש. יש קופסא מדהימה, שנעים לפתוח אותה, ובפנים מחכה מוצר יפה, עם חוברת יפה, ומדבקה יפה. אתה עובר תהליך כשאתה פותח את הצעצוע החדש שלך. וככה גם לך כדאי לעשות. אתה צריך לדעת לספר סיפור. להסביר, איך התרחשה העבודה. לקחת למסע את מי שאתה מציג לו.
תסביר. תנמק. למה בחרת ככה ולא ככה? לפעמים טוב להראות במה *לא* בחרת – ולהסביר מדוע. מה היה התהליך המחשבתי. על מה מבוססות הבחירות שלך? ברגע שמציגים את העבודה בצורה הזו, מנומקת, לצד השני הרבה יותר קל לקבל, להקשיב. להבין אותך.
זהו, מקווה שתקח את הרעיונות האלו איתך.
כי לשרוף למישהו את המשרד עוד לא גרם לאף אחד לקבל קידום.