למה אתם חייבים להכיר את שיטת הספירלה

ביונסה לא תפגוש אותך לקפה אם סתם תכתבי לה אימייל, נכון? אז איך כן?

אני טוען שאנחנו יורים לעצמנו בלב כשאנחנו משתמשים בשיטה גרועה כדי לעבוד, להרים פרויקטים, לנהל את הקריירה שלנו - שיטה עקומה. השיטה ה״חד-פעמית״.

בביצפר לימדו אותי איך ליצור דברים. איך לעשות פרויקטים. איך לבנות דגם, איך לכתוב עבודה, איך ליצור פרויקט. אבל לימדו אותי שיטה ממש דפוקה לעשות את זה - השיטה החד-פעמית. מה זה אומר? זה אומר שאני מתחיל לעבוד על משהו ביום א׳, עושה מה שאני יודע (או לא יודע), מצליח מה שמצליח (או לא מצליח), מגיש את זה ביום ה׳ בכיתה, ואז מקבל על זה ציון. זהו, יש לי ניסיון אחד שבו אני אמור גם לעשות, גם ללמוד, וגם להצליח. ואם לא הצלחתי? זה אומר שאני לא טוב.

כך היה גם בתיכון. וגם באוניברסיטה, למרבה הצער, כמעט תמיד.

זה כאילו שיש לי ירייה אחת בחץ וקשת, רק שהקשת חדשה ואני לא מאומן בה. או כאילו שיש לי בד על העיניים ועכשיו אני צריך לפגוע ישר במטרה. עם ניסיון אחד. It doesn’t make any sense.

IMG_20190216_090032.jpg

הבעיה עם השיטה החד-פעמית היא לא רק שאני לא יודע אם אצליח או לא, אלא גם שהסיכויים נגדי. כי -

1. אני יכול לעשות את מיטב יכולתי, אבל יכול להיות שהמורה לא תאהב את מה שעשיתי.
2. יכול להיות שלא הבנתי כמו שצריך את ההוראות.
3. וגם - כי כל דבר שעושים בפעם הראשונה יוצא לכל היותר, בינוני.

וכך במשך שנות חינוך ארוכות הבאתי לעולם דברים בינוניים. מדי פעם קיבלתי עליהם ציונים גבוהים - כי ביחס לאחרים שהשקיעו פחות - הם נראו טוב. אבל תנו לי להיות כנה - הם היו תוצרים בינוניים. (כמעט) כל פעם שכבר הצלחתי ליצור משהו - עד שהבנתי איך עושים את זה - הפרויקט הסתיים. ועכשיו צריך לעבור הלאה - לדבר הבא. לפרויקט הבא. לעבודה הבאה. לתוצר הבא.

לעיתים רחוקות היתה הזדמנות לעבוד על משהו בצורה יותר מעמיקה. נגיד באוניברסיטה, לפעמים היה חבר שקורא את העבודות שלי, נותן הערות, ואז הוצאתי תוצר יותר טוב. או בבתי ספר לעיצוב (לא שהייתי, כך שמעתי) - יש לפעמים כמה סבבים של פידבקים, והזדמנות לשפר את התוצר.

ומילא כשמדברים על בית הספר - את זה עברתי מזמן. מה אם אני ממשיך מתוך הרגל להתנהג ככה בחיי הבוגרים? מה אם אני בטוח ש״ככה זה״?

אחת הדרכים של בני-אדם להתמודד עם השיטה החד-פעמית היא ה״פרפקציוניזם״. אותו אחד שגרם לשוברט להוציא יצירות נדירות תחת ידו, ולעמנואל קאנט לכתוב ספרים גאוניים (אך בלתי קריאים), וגם לחלק מהסטודנטים להוציא עבודות שהושקעו בהם 14 לילות לבנים יותר מאלו של חבריהם. ועדיין - הפרפקציוניזם - גם כשמוכנים לספוג אותו - יש גבול למה שהוא יכול לחולל, כשמדובר בהצלחת הפרויקט. תוכל לעבוד על משהו ולעשות לו 10 גרסאות, אבל כשבסופו של דבר הוא יצא לאור - הוא יהיה… הממממ… הוא לא יצליח. למשל כי הוא לא פגע בטעם של מי שאמור לתת לו ציון. או כי הוא לא מדויק למי שאמור להשתמש בו. או ליהנות ממנו.

IMG_20190216_092756.jpg

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השניה מדוע ״השיטה החד-פעמית״ היא דפוקה. היא מותירה אחריה פצועים, פגועים, מוכים נפשית. שזה בערך כולנו. הפחות והיותר מוכשרים בינינו - כולנו נשרטנו ממנה. כולנו היינו במקום בו ״סיימנו״ לעבוד על הפרויקט, הוצאנו אותו לעולם, או הראינו למורה, או ללקוח, או לבוסית - וראינו פרצוף משועמם/מאוכזב מהו.

הו השבר בלב מה גדול הוא. הבעיטה בבטן. שגורמת לאחת מכמה תוצאות דפוקות אפשריות -

או שאנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו לא מוכשרים. לא טובים במה שאנחנו עושים. גרועים אפילו.

או שאנחנו מחליטים לוותר. מעכשיו לא נשקיע כל כך הרבה - כי למה זה שווה? בשביל שבסוף זה לא מרשים?

או שלוקחים ללב - חושבים שזה אישי. שהיא לא מבינה הבוסית - זה בעצם גאוני, אבל יש לה משהו אישי נגדי, ולכן היא לא מתרשמת.

כל אחת מהאופציות הנ״ל יכולה, אגב, להיות נכונה במציאות. אבל מנסיוני זה בדר״כ לא המקרה. אלא ש- מלכתחילה שמנו לעצמנו מכשול - גם ברמת הפרויקט, וגם ברמה המנטלית - כשסמכנו על השיטה החד-פעמית.

וכך מסתובבים להם בעולם אנשים שהם ציניים. שמזמן ויתרו על הרצון ליצור דברים. שעושים רק מה שהם חייבים. ומסתובבים להם אנשים שבטוחים שהם לא מוכשרים. ומסתובבים כאלו עם לב שבור, או בטן כואבת. וזה שובר לי את הלב ומכאיב לי בבטן רק לחשוב על זה.

יש לך אלטרנטיבה מיסטר מבאס?

כן, תודה ששאלתם. קבלו אותה -

הספירלה.

IMG_20190216_095303.jpg

כן, זה עד כדי כך פשוט.

הספירלה היא המסלול שאתה צריך לעבור כדי להצליח. כדי להצליח בפרויקט ללקוח, או במיזם שאתה עובד עליו, או בכל משימה שאתה עושה בעבודה. אבל גם (וזה מרגש) - זו הדרך שאתה צריך לעבור כדי להצליח בקריירה שלך. הדרך הזו נראית כמו ספירלה, ומכאן שמה. ספירלה.

(זהו שם מומצא כמובן, ואני לא מתייחס למודלים ספירליים שקיימים בכל מיני מקומות. פשוט הסתכלתי על הצורה בה אני ואחרים סביבי מתקדמים בצורה שמצליחה. שמתי לב שהיא נראית בצורה ספיראלית - ומכאן השם ״השיטה הספיראלית״.)

IMG_20190216_085505.jpg

מה זה אומר בפשטות? שבמקום לירות חץ אל המטרה, ולראות איפה הוא פוגע - אתה כל הזמן יורה חצים קטנים, והולך אחריהם. חלקם פוגעים ב״הצלחה״, אחרים פוגעים ב״כשלון״, וככל שאתה מתקדם אתה לומד לירות חיצים למרחק יותר גדול.

ככל כשאתה יותר קרוב ל״הצלחה״, אתה צריך לירות חץ קצת יותר רחוק כדי להתקדם. מה שאומר שהוא כנראה לא יפגע טוב. אתה מגביר את המרחק של החיצים כל הזמן, ולכן גם מגדיל את הסיכוי שהם בכלל יפגעו. ומאד חשוב - אתה מבין שרובם לא יפגעו, אבל אתה צריך להמשיך לירות אותם כדי ללמוד לפגוע.

IMG_20190216_085510.jpg

אתה ממשיך, ומכיוון שאתה כל הזמן ממשיך לירות - אתה לומד איך לפגוע, וכך אתה מצליח לטפס למעלה שוב להצלחה. ואז מגדיל את המרחק, ויורד בחזרה לכיוון הכשלון.

IMG_20190216_085621.jpg

אחד היתרונות הכי כיפיים הוא, שכשמתקדמים בספירלה, נתקלים ב״הצלחה״ כמה פעמים בדרך. אין ״הצלחה״ אחת, אלא הצלחה רב-פעמית. וכן, גם כשלון או חצאי כשלון רב-פעמיים.

IMG_20190216_085632.jpg

אי אפשר להסביר שיטה חדשה בלי לדבר על ביונסה. אז בואו נדמיין שהיית רוצה לפגוש את ביונסה. איך נראית השיטה החד-פעמית?

1.תמצא את האימייל של ביונסה

2.תכתוב לה אימייל

3.כסוס ציפורניים

4.כשהיא לעולם לא תחזור אליך תגיע למסקנה שאתה כושל/משעמם/זה משהו אישי נגדך.

יש כמובן סיכוי של אחד למיליון שהיא כן תחזור אליך. או סיכוי למיליארד שאת ביונסה ועכשיו קוראת את הפוסט הזה. הי ביונסה סחתיין על העברית. אבל לא באנו לדבר על סיכויים קטנים, אלא על סיכויי הצלחה גדולים.

איך נראית במקרה הזה השיטה הספיראלית? הנה -

בשיטה הספיראלית אתה אומר לעצמך - אוקיי, מאיפה אני בכלל יודע לכתוב לביונסה אימייל כזה שהיא תענה לי עליו? אני לא יודע. אז ראשית אני אנסה לגרום לאנשים הרבה פחות עסוקים מביונסה לפגוש אותי. חיצים למרחקים קטנים. אני אתחיל עם אנשים מסביבי, אתאמן עליהם, אשפר את יכולות כתיבת האימייל שאי-אפשר-שלא-לענות-לו שלי.

אחרי שאראה שאני מצליח, אתחיל לכתוב לאנשים במעגל יותר רחוק - נגיד ראש העיר שלי. הוא לא יענה לי, אני אתבאס, אבל אזכר בספירלה ושאני עכשיו על הסיבוב ואם אמשיך להתאמן אני אעלה בחזרה למעלה. אז אני אמשיך לנסות לכתוב לראשי ערים אחרים. ואשתפר בזה, עד שכבר אהיה ממש טוב.

ואז אני אנסה להיפגש עם מתי כספי.

ובדרך אלמד המון דברים - מה גורם לאנשים כאלו כן לכתוב בחזרה. ושאולי הרבה מהאנשים האלו לא קוראים את המיילים שלהם בעצמם - אז אולי כדאי לדעת להשיג את הכתובות אימייל של העוזרים האישיים שלהם. ומה גורם לעוזרים אישיים בכלל לרצות לענות למישהו לאימייל? וכל פעם שהתהליך כבר ״קל״ אני מגביר את המרחק של החיצים. ולכן לוקח סיכונים יותר גדולים. ולכן נכשל, אבל אז מתאמן ומצליח -

וכך אני אלך בספירלה שלי עד שאצליח לפגוש את ביונסה. ואז, אני אעשה סלפי עם ביונסה ואשלח לליאור.

IMG_20190216_100644_2.jpg

ובדיוק באותה המתודה כדאי לעשות כמעט כל יוזמה/פרויקט/מוצר, וכן, גם לבנות את הקריירה שלך. כל פעם לנסות קצת יותר גבוה, מתוך הבנה וידיעה - שכשאתה יורה למרחק יותר גדול, אתה קודם כל הולך להיכשל שוב, ושוב, ושוב, ושוב, והופ זה קצת עובד, והנה, הופ - עכשיו זה הצליח!

רגע, זה לא Lean Startup מה שתיארת פה?!

מי מכם שמכיר את שיטת ה-Lean Startup כבר יודע מזמן שעדיף להתקדם בצעדים קטנים, לקבל פידבק, ואז לשפר את המוצר/שירות שאתה עובד עליו. ה-Lean Startup היא מתודה שהגיעה כדי לעזור למיזמים קטנים להצליח מבלי לשרוף את כל הזמן ו/או הכסף של המשקיעים על ״גרסא אחת מנצחת״.

פעם - הדרך לבנות מוצר/שירות חדשים היתה לעבוד שנתיים שלוש מתחת לאדמה על גרסא אחת, להוציא אותה לאוויר, ולהמשיך משם. כל פעם לעבוד שנים על גרסא, ולהוציא אותה לאוויר. זוכרים כמה שנים עברו מאז ווינדוס 95 עד ווינדוס 2000? אז כזה. מה הבעיה עם זה? אתם כבר יודעים - כי זה ממש אותו העקרון של השיטה ה״חד פעמית״.

ואז הגיע סטיב בלאנק והתחיל לשכנע את כולם לעבור לשיטה אחרת. שיטה מעגלית, בה במקום לעבוד על משהו שנתיים - לנסות להוציא גרסאות קטנות לאוויר ולראות איך משתמשים מגיבים - ואז לשפר את המוצר לאט לאט. הדיאגרמה של זה נראית בדר״כ ככה:

startup-feedback-loop1.png

כלומר מוציאים גרסה ראשונה, מודדים מה המשתמשים אוהבים ומה לא, לומדים, משפרים קצת, ומוציאים את הגרסא הבאה.

[הערת ביניים - אני מאד מאמין בשיטה הזו ואפילו מלמד אותה הרבה שנים. אני בטוח שבמעמקי המוח היא זו שגרמה לי להתחיל לחשוב בצורה של ספירלה. אז אם אתם חושבים שאני מקורי עם ה״ספירלה״ שלי - תפסיקו מיד. אני לא מחפש נקודות על מקוריות, אלא באמת ובתמים רוצה לעזור לכם לחשוב על דברים אחרת. ]

רגע, אז למה ספירלה ולא מעגל כמו ב-Lean Startup?

בגדול שתי השיטות נשמעות מאד דומה. אבל מבחינתי יש פה עניין עקרוני לדבוק בספירלה -

אחת, הספירלה נותנת תחושת התקדמות, לעומת תזוזה בסיבוב שמביא אותך תמיד לאותו מקום. זה עניין מנטלי. כשלא הולך לי משהו אני שואל את עצמי - האם אני עכשיו עובר דרך רגעים קשים כדי לגדול לתוך ההצלחה הבאה? מאד נעים לדמיין שאתה בתוך ספירלה, זה עושה אותך יותר אופטימי.

וגם יותר אמיץ. אתה לא צריך רק להמשיך לשפר ולשפר את הגרסא של הפרויקט/המיזם/העבודה/הקריירה שלך - אתה גם צריך לירות את החיצים כל פעם קצת יותר רחוק. כלומר זה לא רק שהשיפור הוא תמידי, הוא גם צריך לצמוח בספירלה.

והכי חשוב - השיטה המעגלית של ה- Lean Startup לא חושפת את העניין הכי עקרוני והוא - שיש מעבר דרך נקודות כשלון. כלומר, היא מניחה שכל פעם אתה רק משתפר ומשתפר ומשתפר. באופן עקרוני זה נשמע מדהים. במציאות זה פאקינג בולשיט. כל יזם שמשתמש בשיטה הזו יודע - זה לא שכל גרסא היא באמת יותר טובה. יש גרסאות שמחזירות אותך לאחור. וזה חלק מההתקדמות הספירלית.

מה אדיר בזה?

שלא רק שבסוף אתה מגיע יותר רחוק, אתה גם מפתח חסינות מנטלית שהיא אחד הסקילז החשובים ביותר לעולם החדש שלנו. ואתה מפסיק להיות מאוכזב מעצמך - כשאתה מבין שזה חלק הכרחי(!) בדרך להצלחה.

תשאלו כל ספורטאי. כי כל ספורטאי שקורא את זה עכשיו אומר - ״אחי, לא המצאת פה כלום״. ואני בתגובה - ״ברור! לא ניסיתי להמציא - רק לשכנע אותם למה כדאי להם להתנהג כמוך.״ ואם לכולנו היתה חסינות מנטלית כמו שיש לספורטאים - החיים המקצועיים שלנו היו הרבה יותר נפלאים ומספקים. השיטה הספיראלית היתה האוביוויאס.

אני משתמש בשיטה הזו ככל האפשר. בכל פרויקט, בכל מוצר, בכל יוזמה, ובטח ובטח ובטח בקריירה שלי כשלעצמה. ממליץ לכם לנסות גם. מודה - בחלק שבו הראש למטה יש לפעמים בחילה, אבל קל לעבור אותה כשאתה יודע שבקרוב אתה שוב למעלה - איפה שהאוויר נושב לביונסה על הפרצוף.