[ניר יצקן, מוזיקאי שמלמד ילדים, מתארח בפוסט בו הוא תוהה על מהות ה״כשרון״]
“כישרון בלבד אינו יכול ליצור סופר. צריך להיות אדם מאחורי הסופר.”
– אוסקר ויילד
כחלק ממקצועי כמוזיקאי אני עוסק גם בהוראה. תחום שהוא ללא ספק מהדברים המאתגרים ביותר שעשיתי. בדרך כלל כשמדובר בתלמידים צעירים, הם מגיעים לשיעור הראשון בליווי אחד ההורים.
עם הזמן שמתי לב לתופעה מעניינת: הרוב המכריע של ההורים יסיים את השיעור בשאלה:
“נו, אז מה אתה אומר, לילד יש כישרון או לא?”
כאילו שהייתי רופא שצריך לאבחן איזשהי מחלה.
בתחילת דרכי, אני מודה, הייתי אומר להורים מה שרצו לשמוע: “כן, הילד שלך מוכשר” (בעיקר כדי לא להגיד ליד הילדים את מה שהם לא רצו לשמוע). אך ככל שעבר הזמן והשאלה חזרה על עצמה, ניסיתי להבין מהו בעצם אותו כישרון שכולם מדברים עליו. למה יש אדם “מוכשר” יותר מאדם אחר, והאם ישנו בכלל אדם שאפשר להגדיר אותו כ”חסר כישרון” (או כמו הביטוי הנאלח “אפס כישרון”).
מי יותר מוכשר – דני או דנה?
בכדי לענות, ניקח שני מקרים מייצגים: דני ודנה הם שני תלמידי פסנתר בני 13.
דני, נחשב לכל הדעות לילד “מוכשר”. מגיל צעיר מאוד הוא כבר מפגין יכולות טכניות ומנטליות יוצאות דופן לגילו. ההבנה שלו מהירה מאוד, הוא מסוגל לשמור על ריכוז עמוק למשך זמן. אצבעותיו ארוכות יחסית ואמותיו, כמו גם כפות ידיו – חזקות ושריריות. כמו כן, הוא בן יחיד המגיע ממשפחה בורגנית מבוססת כלכלית, שבו שומעים הרבה מוזיקה קלאסית, ושיחות הסלון עוסקות לא מעט בתרבות ורוח.
דנה, היא ילדה “לא מאוד מוכשרת”. ההבנה שלה איטית, יכולות הריכוז שלה דלות, ויש לה נטייה להיות מפוזרת. כפות ידיה קטנות וחלשות. היא מגיעה מבית דל אמצעים שבו שיחות הסלון עוסקות בעיקר בפוליטיקה ואקטואליה, ויש לה 3 שלוש אחיות.
דני ודנה התחילו ללמוד לנגן באותה שנה, אצל אותו מורה. במהלך שלוש השנים הבאות, שניהם יתקדמו ויגיעו לאותה נקודה מבחינה מקצועית.
אותה נקודה? איך זה ייתכן?
ההסבר הוא פשוט ומזכיר את המשל המפורסם על התחרות בין הארנב והצב.
דני, שרגיל היה לספוג מהסביבה מחמאות על כל אקורד שניגן, המעיט בחשיבות העבודה הקשה והאימונים שהכלי דורש, שכן הכל היה מגיע אליו בקלות יחסית וללא הרבה מאמץ. דנה, שכמעט ולא קיבלה פידבק חיובי מהסביבה שלה בכל הקשור לנגינה על פסנתר, עבדה קשה הרבה יותר מדני במהלך אותן 3 שנים.
התוצאה הברורה: שניהם הגיעו לאותה רמה, בנקודת הזמן הנוכחית.
אם כן האם דנה אכן חסרת כישרון? האם דני אכן יותר מוכשר מהאחרים?
אם נפרק את המילה כישרון לגורמים המרכיבים אותה בפועל, נגלה שהביטוי שאנו בעצם צריכים להשתמש בו הוא “נתוני פתיחה”. דני, הגיע לשיעור הראשון עם נתוני פתיחה גבוהים יותר משל דנה: הוא באופן טבעי מבין דברים מהר יותר, ידיו חזקות ומסוגלות להתמודד עם יותר דברים ברמה הטכנית מה שמאפשר לו ללמוד יצירות ולנגן אותם בפרק זמן קצר יותר. הוא מגיע מבית שבו מגיל צעיר הוא כבר ספג את באך ושופן – כך שגם החומר הנלמד בשיעורים היה מוכר לו.
אך את כל הדברים הללו לא ניתן לפתח ולשפר? האם יכולות ריכוז הם משהו שלא ניתן לתרגל? האם על שרירי ידיים לא ניתן לעבוד ולחזק? מובן שכן. ואת זה הבינה דנה כבר מהרגע הראשון.
כשדני הרשה לעצמו ללכת עם חבריו לשחק כדורגל אחר הצהריים, דנה ידעה שהיא צריכה להישאר בבית ולהתאמן. אם דני סיגל לעצמו הרגל של שעה אימון בכל יום, דנה התרגלה לארבע שעות ביום, ובסופו של דבר, ‘הדביקה’ את הקצב של דני ואף עברה אותו.
כיום לדנה יש הבנה מהירה, שרירי ידיים חזקים, וגם יכולות ריכוז גבוהות (ללא עזרה של רטאלין…).
דני לעומת זאת, כבר שוקל פרישה מהעולם הזה.
״אתה לא מספיק מוכשר, ילד״
האם דנה נעשתה עם הזמן “מוכשרת” יותר מדני?
זוהי תופעת צב וארנב קלאסית. נתוני הפתיחה של דנה אילצו אותה לעבוד קשה יותר ולשקוד יותר על נגינת הפסנתר מאשר נתוני הפתיחה של דני. אך אין זה אומר שהיא לא מסוגלת להגיע ליכולות והישגים מרשימים.
עכשיו קחו את המקרה הזה, ותחשבו כמה ילדים בעולם שומעים את המשפט “אתה לא מספיק מוכשר” בכל רגע נתון. לפעמים, אפילו עצם ההשוואה לילד אחר “מוכשר” יותר, מוציאה את הרוח מהמפרשים ומציגה רעיון שגוי בהחלט של מוכשרים מול לא מוכשרים, כאילו היה זה “יכולים” מול “לא יכולים”.
כמה “כישרונות” כאלה לדעתכם מפסיד העולם בכל רגע נתון?
יותר מזה – כמה “כישרונות” התנוונו במהלך השנים בגלל שה”כישרון” שלהם מנע מהם להבין את המשמעות של עבודה קשה?
ולגבי ‘נתוני פתיחה’ – מי קבע שנתוני פתיחה הם בהכרח חוזק הידיים או מהירות הלמידה? מה לגבי החוויות האישיות שעבר כל אדם במהלך חייו? (רעיון שמוצג מדהים ב”נער החידות ממומביי”).
אם כן כפי שאני רואה את העולם החדש אותו אנו מנסים ליצור, “כישרון” הוא מושג שעלול לגרום נזק בחלק מהמקרים. אני אישית הפסקתי להשתמש בו בצורתו הנוכחית (ככל האפשר). מה שכן מאוד רלוונטי הם נתוני הפתיחה. ואת זה אני גם דואג להדגיש בפני כל מי שרוצה לשמוע, במיוחד הורים ותלמידים צעירים, וגם אנשים פחות צעירים.
לא תאמינו כמה פעמים שמעתי מאנשים את המשפט: “אני ממש רוצה לנגן, אבל אין לי כישרון”.
אני מגיע מתחום המוזיקה, אבל אני בטוח שזה רלוונטי לכל תחום מקצועי בעולם.
והנה סרטון שלכל הדעות סבל מנתוני פתיחה נמוכים מאוד (תרתי משמע) – הפסנתרן מישל פטרוצ’יאני (1975-1999):
ניר יצקן (27) יליד חולוןֿ, הוא פסנתרן, מלחין, מעבד, מתזמר וכל שאר הדברים שקשורים בסידור צלילים על ציר הזמן.
Featured
