בשנים האחרונות אני מנסה להבחין בסיטואציות בהן אני מנסה להוכיח שאני צודק. למשל מול עובדים, או מול מנהלים, או מול לקוחות. זה יכול לקרות עם שליח בטלפון, ובוודאי בויכוח פוליטי.
אני חייב להיות צודק? הנה הדברים המעניינים שגיליתי
קודם כל, וזה כנראה החשוב ביותר – העניין הזה צורך המון מהזמן. והאנרגיה שלנו.
להוכיח שאנחנו צודקים יכול להעלים עשרה אחוזים מיום עבודה. במקרים קשים – או אצל אנשים פחות רגישים / מודעים – זה בכיף מחרב חצי מהיום.
ואני לא כולל בזה את השעות מחוץ לעבודה בהן השיחה ממשיכה בתוך הראש: ״הייתי יכול לומר לו ככה! זה היה מוכיח את זה!״.
אבל אני אוהב את הזמן והאנרגיה שלי. אז ניסיתי להבין מתי זה מופיע, איך, ומה אפשר לעשות עם זה. מצאתי כמה תבניות חוזרות –
1. אני רוצה להוכיח שאני צודק מהמקום של האגו: אני לא אוהב לטעות. אף אחד לא אוהב לטעות. להודות שטעיתי זה אומר שאני טיפש? שאני לא מבין? מה זה אומר עליי? לטעות יכול לפגוע לי באוטוריטה.
2. אני רוצה להוכיח שאני צודק ממקום של הוגנות: אני רוצה שהאמת תצא לאור. אני רוצה שהדברים יוצגו כפי שהם קרו. שחוסר הבנות יתפרשו בדרך הנכונה. מן הסתם, כל אחד מעדיף שחוסר הבנות תתפרשנה בדרך שמוציאה דווקא אותם טוב. להשלים עם העובדה ש״האמת״ שעליה הוסכם היא אחרת מהפרשנות האישית שלי למה שקרה – זה אומר להשלים עם אי-צדק. לאנשים ישרים והגונים זה קשה מאד.
3. (הקשוח מכולם עבורי באופן אישי) אני רוצה להוכיח שאני צודק ככל שהשקעתי במשהו יותר. ככל שהשקעת יותר, נתת מזמנך, מהאנרגיה שלך, ויתרת על דברים אחרים, שילמת מחירים – כדי שמשהו יקרה – יותר קשה להודות שאולי זה לא היה הדבר הנכון. זה רלוונטי לעניינים ברזולוציות קטנות או ברזולוציות ענקיות.
הסיפור הזה קשוח במיוחד לכל מי שיש מנהלים (למי מאיתנו אין?). כי למנהלים יש את הלגיטימציה לומר את המילה האחרונה, ובכך הם לפעמים מחליטים מה ״נכון״. זה משאיר אצל הצד השני תחושה חמוצה ואין יותר מדי מה לעשות עם זה – חוץ מלהיות מודעים לכך (במיוחד אם אתם מנהלים בעצמכם) ולדבר על זה.
כשאחת משלוש התבניות שלמעלה מגיעה – אני מנסה לעצור ולשאול את עצמי –
האם אני באמת ובתמים מאמין שאני צודק? או שאולי אני רק מנסה *להוכיח* שאני צודק – ולא באמת מאמין בזה? האם יש לי הוכחה ממשית או ניסיון מספק כדי להאמין בזה?
אם לא – האם זה שווה את הויכוח? האם זה שווה את הזמן שלי? האם אני עושה את זה כי אני מתגונן? רק בשביל האגו? או שעשוי להיות רווח אמיתי לדיון הזה – ועל כן ראוי להמשיך בו?
ויכוח או התגוננות לוקחים אנרגיה. הם מחלישים. הם מורידים מוטיבציה. הם מעייפים. הם מרחיקים ביני לבין מי שאני מתווכח איתו.
גיליתי שלפחות בחצי מהמקרים הויכוח, או ההתגוננות, או ההתעקשות – היו מיותרים. במקרים האלו, אני מנסה לעצור את עצמי מוקדם. או אם אני מספיק מרוכז – למנוע את כל העניין לכתחילה. במקום זה, להסתכל קדימה ולשאול – מה יקדם את העניינים?
אני משאיר את מלחמות הצדק רק כשאני משוכנע שזה שווה את זה. כשזה לא בא ללטף לי את האגו.
ככל שאני מתרגל את זה יותר – אני בעצם לומד להקשיב יותר לצד השני. אני לומד גישות חדשות. אני לומד זוויות חדשות. אני מסתגל יותר טוב לשינויים. ומתפנה לי זמן ליצירה עצמה או לשינויים ושדרוגים שלה.
ת׳כלס – זה משחרר.
