כמה אפשר להכיל?! למנהלים כבר נמאס מזה
[נכתב בעקבות סדנה למנכ״לים ומנכ״ליות של סטארטאפים, שהעברתי בתוכנית Launchpad של Deloitte. בסדנה התעורר ויכוח סוער, ולהלן תובנות חשובות משם:]
נמאס להכיל. נמאס להבין. נמאס להתמודד עם אנשים שמפסיקים לעבוד בשלוש, או מתחילים לעבוד ב-11. נמאס שכל משימה נמתחת יותר מהרגיל. שאי אפשר לקדם פרויקטים. כי מהם הרי מצפים לקדם הכל. להמשיך (כמעט) כאילו הכל רגיל, לא?
ובטח בהייטק – הרי שם ממשיכים לדלוור, no matter what, נכון? איך אפשר לדלוור כשאתה בשני שליש כוח? ואיך אפשר לעשות את זה אם כל היום צריך להכיל את העובדים? ואז לעשות בעצמך את מה שהם לא סיימו כמו שצריך?
אבל
המלחמה בעיצומה. צה״ל תוהה מתי שוב ייכנס. אנשים במילואים. יש חטופים, פגועים, נעדרים, מתים שלא סיימנו לספור. והחדשות ממשיכות להפגיז גם כשאין חדש. אנשים עוד מתאוששים. יש כאלו שבראש ובבטן מרגישים כאילו זה עדיין ה-8 באוקטובר. ואחרים שכל אופנוע מקפיץ אותם כאילו זו אזעקת אמת. ואי אפשר להתווכח עם זה.
אבל
יש גם עובדים שהם לא שם. לא חרדתיים. ואין להם אתגרים אופרטיביים (ילדים בבית, בעל שהוצא לחל״ת, או אישה עצמאית עם הכנסות שכמעט ירדו לאפס). יש מי שלא צמודים לחדשות. יש כאלו שבעיני המנהלות הם, איך לומר, ״תופסים טרמפ״. הם לא יגידו להם את זה בפרצוף, אבל כן יכעסו מאחורי דלתיים סגורות –
אבל
מה אמורות לעשות המנהלות והמנהלים? להכיל או לא להכיל? להיות אסרטיביות? להעמיד במקום? אפשר בכלל לעשות משהו חוץ מלהיות סופר רגישים ״בימים אלה״?
כן, לא, גם וגם, תלוי
כלומר: זה עניין שצריך להיות מטופל בצורה פרסונלית. בצורה שונה פר עובד.ת. –
במקום להחליט שאני מנהלת ״שעכשיו תופסת את כולם ומנערת אותם, מחזירה אותם למסלול, מסבירה שהארגון לא יזוז בלעדיהם, ואם הם לא יתאפסו כולנו נהיה בצרות״… או לחילופין, להחליט ש״אני מנהל רגיש ואמפתי, ועד שהמלחמה לא מסתיימת אני מתאפק, ומכיל, ואם צריך לעבוד 20 שעות ביום כדי לגבות את העובדים המסכנים – אני אעשה את זה, כי זו התקופה וזה מה שצריך עכשיו״… אז במקום זה –
במקום שהתפיסה העצמית שלי כמנהל תהיה בינארית, שחור או לבן – ״האם אני מנהל קשוח או מהסוג הרגיש? אני אגרסיבי או אמפתי?״, במקום זה – אני מציע לעבור לאפור. או למפוספס:
אני יכול להיות מנהל שהוא גם רגיש, וגם אסרטיבי. להיות אמפתי, וגם לדרוש את מה שצריך מהעובד.ת. ובמקרה הקונקרטי של המלחמה – להבין עם מי מהאנשים שלי צריך להיות רגיש יותר, ועם מי פחות.
זה ישחרר לי את העצבים והבטן המלאה. וזה יפנה לי זמן (כי חלק מהעובדים יגבירו מהירות). וזה יקדם את העבודה. וזה גם יוודא שאני לא בטעות פוגע, או מרחיק, את מי שזה לא מגיע לו. כי הוא במקום לא טוב עכשיו, או צריך עזרה.
רוצה לומר, זה הדבר הכי אפקטיבי שמנהלים יכולים לעשות עכשיו –
והדרך היחידה לעשות את זה היא, להכיר ממש טוב את העובדים. להבין מה עובר עליהם בחיים האישיים – לא רק המקצועיים. לדעת מה קורה אצלם בבית (בגבולות מה שהם רוצים לשתף כמובן). להבין אם יש להם אתגרים אופרטיביים (כמו ילדים, או בני זוג, או משפחה שצריכים את התמיכה שלהם), להבין מה המצב הנפשי שלהם, להבין מה קשה להם עכשיו.
וההיכרות האינטימית הזו (שאולי אמריקאים לא היו מתים עליה אבל אנחנו ישראלים), היא לגיטימית בזמנים כאלו. והיא מחזקת את הקשרים האישיים והיא תשתלם לכם בעתיד. והיא תעזור לכם to call bullshit כשצריך. ותעזור לדעת את מי אפשר לדחוף קצת קדימה. ואת מי צריך להחזיר למסלול. וגם מי הסתיר מכם שהוא בעצם צריך עזרה.
אל תהיו שחור או לבן. עדיף זברה.
***
נכתב בעקבות סדנה סוערת עם פאונדרים של סטארטאפים באקסלרטור של דלויט
**
נ.ב. שמעתם על שיעור יצירתיות בעבודה כבר?