פופקורן פודקאסט – כל הפרקים

ההחלטה על המשרה הבאה שלכם היא הרבה מעבר לאם הטייטל שלה מצלצל יפה באוזן, או אם הלוגו של החברה צבעוני ומוכר. יש המון פרמטרים שמשפיעים על הקריירה הרבה יותר ומוזנחים על ידינו כשאנחנו מחפשים עבודה או נכנסים לראיון חדש.

התארחתי בפודקאסט הלא רציונלי של IDC להקלטת פרק משותף – דיברנו על מה כדאי לשים את הדגש בחיפוש העבודה הבאה שלנו, על פריימינג במקום העבודה, לקיחת סיכונים וגם –
מה העצה הכי טובה שיש לי למי שרוצה יתרון בעולם העבודה התחרותי של היום.

כדי להיות ספורטאי מקצועי אתה צריך להקריב חלק גדול מהחיים שלך. אפשר ללמוד מספורטאים המון על התמסרות למקצוע, על הקרבה. אין המון מקצועות שיש להם חיי מדף קצרים יחסית, אבל בספורט – איפשהו בגילאי ה-30 הפרישה הבלתי נמנעת מגיעה, והספורטאי שהקדיש שנים למקצוע שמילא את כל חייו – צריך להמציא את עצמו מחדש.
אז הזמנתי את תומר יהודיין, שופט כדורסל וכדורסל כסאות גלגלים וגם יזם שפועל למיצוב ישראל כ-SPORTS TECH NATION, לדבר על השינויים שקורים בעולם הספורט – איך הטכנולוגיה הופכת להיות כלי בלתי נפרד מההכנה והאימונים ואף מהיתרון התחרותי של ספורטאים, איך ספורטאים יכולים להתכונן לרגע של אחרי הפרישה ומה אנחנו יכולים ללמוד מהם על שינויים בקריירה?

חגי אלקיים שלם, ד”ר לפסיכולוגיה פוליטית ופסיכולוג חברתי, הוא יועץ לעיצוב התנהגות במגוון תחומים – בין אם זה מצביעים, משתמשים או עובדים.
הוא הכניס אותי אל מאחורי הקלעים של מה עושה פסיכולוג פוליטי, איך מתקבלות החלטות בחדרי חדרים, ובאילו מודלים הוא משתמש כדי לייצר השפעה, לקבל החלטות או לגרום לדברים לזוז.
חוץ מפוליטיקה דיברנו גם על מסגור (פריימינג) ועולם מודלי החשיבה – נושא סופר מרתק שיכול לעזור לנו להבין את העולם קצת יותר טוב ולקרב אותנו לפתרון בעיות בחיים שלנו.

תומר ענבר לא תכנן להיות עצמאי. הוא עבד כשכיר במשך עשרים שנה, ברובן בחברות הייטק אטרקטיביות. התחיל כמנהל קריאייטיב בחברות פרסום, ואז ניהל את מחלקות עיצוב המוצר בחברות ההייטק השוות ביותר – פייבר, גט טקסי, סירס, אופנווב (openweb) ואטרה.

אבל אז משהו בתפיסת הקריירה שלו השתנה. שאלות כמו ״במה ואיך אני רוצה להשקיע את הזמן שלי?״ התחילו לצוף. המחשבות האלו דחפו אותו לעשות שינוי, ולעזוב את הארגונים השווים בהם עבד. ולבנות לעצמו אלטרנטיבה.

הוא לא הפך לפרילנסר בודד אלא ייצר מודל העסקה חדש – קולקטיב של עצמאיים.
מה זה בדיוק? ואיך ארגונים היו יכולים אולי לייצר סביבה של מצויינות בה טאלנטים רוצים להישאר ולהיות חלק?

איך אדם נורמטיבי מארץ ישראל יכול לעזור לאנשים בטנזניה או בקונגו? מה זה בית חולים צף? איך מגיעים לשני מיליון לייקים בטיקטוק? ואיך זה משרת מטרות הומניטריות?
בגיל 41, אחרי 15 שנות קריירה, אחי קושניר החליט לעזוב את המשרדים הממוזגים של ההייטק ויצא למסע התנדבות הומניטרית משנה חיים עם אוכלוסיות נשכחות באפריקה ובמיוחד בטנזניה. האם זה משבר גיל ה-40 או פשוט קריאה פנימית של אדם לצאת למסע שנראה לא הגיוני למתבונן מהצד? אתם תשפטו.

זה פרק שהסתיים ברגעים מאתגרים ומרגשים מאד. אולי כי נגענו בפערים החברתיים והתעסוקתיים בחברה שלנו.
אני מסתובב בהמון ארגונים מאד ״ישראליים״ – חברות הייטק, סטארטאפים, וחברות תקשורת. דבר אחד חסר בהן – נציגות ערבית, ובמיוחד בדרג הניהולי. מסתבר שבדרגי ניהול בסקטור הכללי, החברה הערבית מהווה פחות מחצי אחוז. חברה שמהווה קרוב ל-25% מהאוכלוסיה כן?
אז מאיפה נוצר הפער? האם אפשר לשנות את המצב? ואיך?
אז הבאתי מישהו שמנסה לשנות את התמונה – פאדי אלעוברה, מייסד ומנכ”ל משותף של TALENTEAM להשמה מגוונת של אקדמאים מנוסים. פאדי הוא יזם אימפקט סדרתי שזכה במספר אותות ופרסים על פועלו בתחום (אחד מ-50 יזמי האימפקט המבטיחים של העולם לשנת 2015, רשימת 40 המבטיחים מתחת ל 40 של הגלובס) ופועל ליצירת והנגשת הזדמנויות תעסוקה איכותיות עבור אקדמאיות.ים ערביות.ים.

הזמנתי את יובל אידו טל, ששימש מעל עשור מנהל אקדמי של בית הספר פסיכודהרמה, שם הוא מרצה ומורה בכיר למדיטציה. הוא לומד ומלמד במסורת הזן היפני, ומחבר הספרים ״בודהיזם – מבוא קצר״, ״ליבי נבהל מהירח״ ו-״משירי אוגאווה יוקימיצו״.
למרות כל מה שהוא עושה, יובל אומר שהעיסוק המרכזי שלו הוא לנוח, ועל הדרך לעזור לאחרים ללמוד לנוח. דיברנו על החיים המהירים, והחיים האיטיים. על ההתנגשות בין אמביציה לבין מנוחה – והאם יש כזו בהכרח? ובעיקר, דיברנו בגובה העיניים על תורה שכולנו יכולים ללמוד ממנה המון.

בשנים האחרונים, תופעת העב״מים מתחילה לצאת מאזורי המדע בדיוני, ולהיכנס למיינסטרים. הנושא הזה אפילו מדובר בפומבי ע״י הממשל האמריקאי. תופעה קונקרטית שאין להם הסבר לגביה. קצת כמו שהבינה המלאכותית הפכה מטכנולוגיה שנראתה משהו מהעתיד, לכלי שנוכח בחיים שלנו – כך גם ההתייחסות לעב״מים מתחילה להשתנות.

יוני שדמי חוקר כבר שנים את תופעת העב”מים, כותב על זה ב”הארץ” ועורך מחקרים בתחום בשיתוף פעולה עם חוקרים, עיתונאים ואנשי צבא לשעבר מארה”ב ומאירופה. הוא משלב בין הצד הטכנולוגי והמדעי של התופעה, עם הצדדים הרוחנים-מיתיים שלה.

בין אם אתם אנשים רציונלים או לא, ההמלצה שלי – תקשיבו לפרק הזה עם ראש פתוח.

טל עקרוני אובססיבי למיזמים בעולם החסכונות מאז גיל 16. משימת חייו היא ליצור שוויון הזדמנויות לאנשים, ולעזור להם לעלות במעלה הסולם הכלכלי. אבל איך בדיוק?
הוא יזם סדרתי של פרויקטים פיננסיים – בגיל 16 הקים את Ready, Set, Go – תוכנית חינוך פיננסי לבני נוער שהחומרים שלה הוטמעו ב-300 תיכונים, בגיל 19 את הקים את ״נשארים במסגרת״ – הכשרת צבאית שהוציאה 20 אלף חיילים מהמינוס, ובגיל 21 הקים את מ-״מינוס לפלוס״ שעזר למשפחות לעשות ממש את זה. לאחר הצבא, הוא היה מנהל הפיתוח העסקי של השירותים הפיננסים בחבר, ובמקביל היה מרצה לחינוך פיננסי במכללה למנהל.
המיזם האחרון שטל הקים הוא Better, חברת פינטק שעוזרת לעובדים לחסוך את הכסף שלהם ולקבל החלטות פיננסיות טובות יותר בעזרתם האלגוריתים שהם פיתחו.
ניסיתי להבין ממנו במה המודל שלהם שונה מהמודל המסורתי, ממה הם עושים את הכסף שלהם, ובעיקר – איך אנחנו יכולים להגן על עצמנו ועל הכסף שלנו, ולמה הגיע הזמן שנפסיק להתנהל על טייס אוטומטי.

לצערי, לרובנו אין הרבה אמון במוסדות המדינה. אנחנו לא מבינים אם הם באמת משרתים אותנו או משרתים אינטרסים אחרים. אז הזמנתי את עדי טאיטו, שמסכמת 12 שנים בשירות המדינה, ועשור מתוכן במשרד רוה”מ, שתגביר לנו את השקיפות.
עדי מספרת שלרוב פתחה סתימות במשרד, קצת כמו שרברב – אבל של מדיניות ציבורית. אז על איזה סתימות בדיוק היא מדברת, ולמה למרות הכל – היא אופטימית? תקשיבו ותגלו

את הסיפור שלנו עם אהבה וזוגיות אפשר לספר דרך ההורמונים שמופרשים אצלנו במערכת יחסים – אדרנלין, דופמין, סרטונין, אוקסיטוצין, פרולקטין. אז מה כל אחד אומר ועל איזה שלב בזוגיות הוא אחראי?

האישה המתאימה ביותר לענות על השאלה הזו היא ד״ר ליאת יקיר שהיא ביולוגית, מרצה וחוקרת את הביולוגיה של הרגשות והשורשים האבולוציוניים של ההתנהגות האנושית – ההורמונים, הנוירונים והגנים, שמעצבים את מערכת ההפעלה שלנו. היא בעלת דוקטורט ומאסטר בגנטיקה ובחקר הורמונים מטעם מכון ויצמן למדע, ובעלת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב.

דיברנו על אהבה בעולם המודרני – עולם שהשתנה הרבה יותר מהר מהביולוגיה והגנים שלנו. האם הביולוגיה שלנו ערוכה לאהבה בעידן הדיגיטלי? והאם – אנחנו?

לפני 4 שנים גלי מאירי הקימה סטארטאפ, ולמרות שהיו לה עשרות לקוחות משלמים, היא החליטה לסגור אותו. היא נכשלה, והיא לא מתביישת לספר למה לדעתה נכשלה ועל הטעויות שהיא עשתה – מה הוביל לסוף הסטארטאפ, ומה אתם יכולים לעשות אחרת כדי להגיע לתוצאה שונה במיזם שלכם.

גלי היא יזמת עם המון ניסיון (אפילו פה בפופקורן – פרק 62) ומיזמים מצליחים – הקימה לבד את אתר ״תעשיה״ והיום שותפה במיזם ההשמה לפרילאנסרים ״דה ליסט״. היא מבינה בלקוחות, בביזנס, בשיתופי פעולה… אז למה בכל זאת סגרה ואיך תוכלו, ללמוד מהדרך שלה.

איך זה להיות איש עסקים לגיטימי בדובאי? האם קל להתחבר איתם? איך מייצרים עסקים עם אמירתים? מה צריך לדעת ולהכיר לפני שמגיעים לשם כדי להצליח באמת? מה הדעות הקדומות השגויות שיש לנו עליהם? והאם הם ישמחו לזרוק עלינו זהב אם רק נבוא עם רעיון להשקעה? יעוז סבר נחת בדובאי כבר...

לכבוד פרק ה-300 הבאתי לפופקורן איש מאוד מיוחד, שאני מעריץ. אדם שלימד אותי המון על התמדה ויכולת הסתגלות. אדם שאחראי במידה רבה למי שאני היום.

האדם הזה לא סיים את הבגרויות שלו בתיכון, אבל הגיע להיות פרופסור בטכניון. השתחרר מהשירות הסדיר בתור סמל ראשון, אבל איכשהו הגיע לדרגת סגן-אלוף – הכל תוך כדי מילואים. זהו אחד האנשים הכי מעוררי ההשראה שאני מכיר בעולם הזה. ולא, אני לא אובייקטיבי בכלל – כי אני מדבר על… אבא שלי.

אבא שלי הוא מתכנן ערים. מה זה אומר בכלל? עד כמה המתכננים האלו משפיעים על החיים שלנו (רמז: הרבה)? מה הם יכולים לעשות כדי להשפיע על האוכלוסייה? ואיך אפשר לתכנן אסטרטגית 30 שנים, בעולם שבקושי מבין מה יקרה 5 שנים קדימה?

שרון פאר עושה לא מעט דברים בחייו – הוא איש תקשורת שעורך תוכן בטלוויזיה, הוא מורה בתיכון לנוער בסיכון וגם מנחה הורים למתבגרים. אבל את הספר שכתב עם מיכל דליות, ‘המתכון לגידול ילדים מוצלחים’, לאחר שנתיים של תחקיר, הוא מחשיב כמיילסטון הכי משמעותי שלו. שלא נאמר, הצלחה.

זה אומנם לא פודקאסט על גידול ילדים מוצלחים ועל חינוך – אבל רציתי לשמוע משרון מה הוא חושב על גידול מבוגרים מוצלחים, או האם הוא רואה דמיון בין מה שאנחנו מלמדים ילדים, למה שאנחנו יכולים ללמד את עצמנו. עניין אותי אישית גם מה מנהלים יכולים לקחת מהורות טובה ואיפה נמצאות נקודות ההשקה בין הורות וניהול.

מנכ״ל אינטל ישראל עד לא מזמן, חי חמש שנים בשתי יבשות במקביל. בחיים מפוצלים. והוא אהב את זה.
באינטל ניהל 12,000 עובדים, בחברה שאחראית לכ-1.9% מהתל״ג במדינה. לא מזמן פרש, אז למזלי סופסוף היה לו זמן להתפנות אליי.
הוא אמר בחצי צחוק שאין לו איך לייעץ לצעירים על קריירה – כי הוא עצמו לא ממש תיכנן את שלו. אבל דווקא בגלל זה יש המון מה ללמוד ממנו.

דיברנו על מה עושה מנכ״ל גדול שעכשיו נמצא בחופש, איך זה מרגיש, על איך זה לחיות בשתי יבשות, מה אמריקאים חושבים על ישראלים, וגם על – למה חשוב לכתוב את ספר ההפעלה שלך כל פעם מחדש, ולמה חשוב כמנהל לתקשר עם העובדים כל הזמן.

זו תקופה שמאלצת אותנו להסתגל. וגם הלמידה שלנו מסתגלת איתה. זה התחיל מהאינטרנט – הידע הפך להיות זמין בלחיצת כפתור. וכמובן – עכשיו הבינה המלאכותית לוקחת את זה צעד קדימה ומספקת לנו את התוצרים, את הפלט ובמקום מסויים את העיבוד המחשבתי. ובעולם כזה – האם עדיין יש מקום ללמידה? ובאיזו צורה?

לשם כך הזמנתי את ד”ר ננה אריאל(!), שהיא חוקרת ומלמדת רטוריקה, תרבות ומדעי הלמידה באוניברסיטת תל אביב. לשעבר חוקרת ומרצה אורחת באוניברסיטת הרווארד בארה”ב, ויצרה את הגרסה המקומית הרשמית של ה-Mooc (שזה אומר קורס אוניברסיטאי ללמידה מרחוק) של “ללמוד איך ללמוד”. מאמרים שלה הופיעו במגזינים ובכתבי עת בינלאומיים, והיא המחברת של ספר הילדים “הספר הכי משעמם בעולם” בהוצאת אסיה.

אז ישבנו ודיברנו על למידה – מה גורם לנו ללמוד יותר טוב? מהו הסקיל החשוב ביותר שחשוב שנשמר למרות הטכנלוגיה ואיך הוא קשור לפודקאסט? מהי תורת הרטוריקה? ואיך אפשר ללמוד את המיומנויות הרכות – יצירתיות, תקשורת בינאישית, חשיבה ביקורתית, וכו׳?

אי אפשר להשתפר או לעשות עבודה טובה, בלי להיות מסוגל.ת לקבל ביקורת. אבל מה לעשות שהאגו שלנו לא אוהב שמבקרים אותו?
בפרק משותף עם יהודית כץ שיתפנו בסיפורים אישיים על ביקורות שהעליבו אותנו, הקטינו אותנו, או עצבנו אותנו. וגם על ביקורות שנתנו בצורה לא טובה.
דיברנו על איך להתגבר על האגו, מתי ביקורת היא לגיטימית ומתי עדיף להתעלם ממנה, איך מוציאים ממנה את הטוב, וגם, איך נותנים לאחרים ביקורת בצורה אפקטיבית.

האם כדאי להיות העובדת הראשונה בחברה?! מה מלהיב בזה? וגם מה האתגרים? האם זה אומר שאת עושה הכל בחברה? או שיש לך תפקיד מוגדר? עד כמה באמת תשפיעו על ה-DNA של החברה?

נופר גוטליב אוהבת ליצור דברים מאפס. אולי בגלל זה היא בחרה להצטרף לסטארטאפ Compete, כעובדת הראשונה שלו. שם היא הביאה את החברה ל-300 לקוחות בשנה ו-95% רניואלס. וזה אחרי 10 שנים בתפקידי HR וניהול גיוס.
היום היא מלווה סטארטאפים ועוזרת להם לשפר את תהליך המכירה ולבנות את תשתיות ה-customers experience.
האם יתאים לכם להיות העובד/ת הראשונ/ה בסטארטאפ צעיר? נופר סיפרה איך זה מרגיש להיות שם מההתחלה.

רות פולצ׳ק טוענת שדווקא עכשיו, כשרואים האטה בגיוסים בשוק ההייטק, זה הזמן לפתח את הקריירה שלך. איך בדיוק? ולמה זו בעיקר הזדמנות עבור נשים לצמצם פערים?

רות פולצ׳ק היא מנכ”לית ומייסדת she codes – קהילת מפתחות התכנה בישראל, שהוקמה במטרה להגיע ל- 50% מפתחות תוכנה בתפקידים טכנולוגיים בתעשיית ההייטק בישראל, ארגון שנגע בלמעלה מ 50,000 משתתפות עד היום.
אז מה היא ממליצה לעשות בתקופות משבר על מנת לפתח את הקריירה שלכן? איך אפשר לפתח אמונה עצמית? וגם – למה היא כל כך אופטימית לגבי צמצום הפערים המגדריים בשוק העבודה?