פופקורן פודקאסט – כל הפרקים

יש לנו מספר גדול של נפגעי נפש מהמלחמה הזו. ולצערנו הספירה עוד בעיצומה. לעומר זרחיה יש פתרון חדשני שיכול לעזור לטיפול בפוסט-טראומה: טיפול בשילוב פטריות פסילוסיבין (הקרויות בסלנג: ״פטריות הזיה״). דיברנו על הניסויים הקליניים שהחברה שלו עורכת בארץ כבר חודשים ארוכים, על איך נראים טיפולים כאלה, על ההבדל בינם לבין הטיפולים המסורתיים, על הסטטוס של אישור טיפולים כאלו בארה״ב, על החשש של הציבור, ועל היכולת להרים מרפאה ייעודית לנפגעי המלחמה – בצורה מהירה ואחראית.

רונן חושב ש״יחד ננצח״ זו סיסמה לא אותנטית. ריקה מתוכן. אין לו טענה למישהו ספציפי בשלטון, התזה שלו הרבה יותר רחבה – השיטה השלטונית כשלעצמה גרועה לדידו. שהיא צריכה להשתנות. ויש לו רעיון איך. שאנחנו צריכים לצאת מעמדת הקורבן, ולעבור לעמדת זה שגורם לשינוי. דיברנו על התפתחות תודעתית, ומדוע היא נדרשת עכשיו כדי לצאת מהבור העמוק שאנחנו נמצאים בו. זה שהמלחמה היא רק חלק אחד ממנו.

רונן גפני הוא פילוסוף עסקי. יזם, מייסד ומפתח משחק היזמות פרשביז. מחבר משותף של הספר “היזמים החדשים”, מרצה TEDx, מנחה ומאמן בינלאומי. הוא חוקר יצירה משותפת וגם Co-Creator @ Vibe Ventures Studio

חנה רדו היא אחת הנשים הכי מעוררות השראה במדינה. אני אומר את זה בלי להתבלבל. בימים רגילים הייתי מת לשמוע את הסיפור שלה. איך הגיעה ממשפחה עם שבעה ילדים בפרדס חנה, להקדיש את חייה ליזמות של בניית עסקים בפריפריות, שמנוהלים על ידי נשים.
אבל אלו לא ימים רגילים. וחנה לא אישה רגילה. אז היא יזמה פרויקט חדש שיעזור למשפחות מהדרום – והיא צריכה את עזרתכם. חנה עוזרת למשפחות בשדרות, אופקים, עצמאיות ועסקים קטנים שפונו – למצוא תעסוקה. היא עושה את זה במודל שהתמחתה בו – שירותים במיקור חוץ, והוכיחה שיכול להיות בר-קיימא. באופן אישי, אני לקוח של אחד הגופים שחנה הקימה, ולכן אני גם ממליץ בלב שלם.

עומר לא מתבייש לספר על החרדות שלו, מאז תחילת המלחמה. החרדות שלו לא קיומיות, ולא קשורות לבטחון אישי או לטיל שייפול על הבית שלו. הן קשורות לכסף. בתוך כל המהומה שאנחנו עוברים – לאנשים לא נעים לכתוב על נושאים יותר ״יומיומיים״ כמו ״איך אסגור את החודש?!״, על חרדות שהן לא מטרוריסטים. אבל זה לא אומר שזה לא קיים, כמעט בכל בית בישראל. המון פחדים וחרדות. חלקן עולות מחדש עם תזכורות מתקופת הקורונה.
צריך לדבר על זה. צריך לנרמל את זה. צריך להבין שמפלס החרדה עלה – במגוון כיוונים שונים. שאולי אתם גם בתוך זה. ואם לא, אתם חיים וגרים ליד כאלו, או לפחות עובדים עם כאלו. וצריך להבין שזה נורמלי.

אנחנו חודש לתוך המלחמה, ומה שכבר ברור זה שאנחנו לבד בזה. אנחנו, כלומר העם. הפתרונות של הממשלה למצב – או שאינם קיימים, או שהם עלובים, או שהם מעליבים, או שהם מגיעים באיחור גדול מדי, או גם וגם וגם.
ואם אין אני לי, מי לי? או יותר נכון – אם אין אני לי, נילי. גולדפיין. יקירת הפודקאסט. היא באה לדבר איתי על Nobody is coming – מה לעשות כשאף אחד לא בא להציל אותנו. האם כדאי לנו לחכות למדינה, או שעדיף לפעול לבד. מה אפשר לעשות. איך לעשות. ואיך להסתכל על המצב.
נילי הצליחה להוציא אותי אופטימי. ואני מקווה שזה יחזיק. לפחות לעוד כמה שעות אחרי הפודקאסט…

ההחלטה על המשרה הבאה שלכם היא הרבה מעבר לאם הטייטל שלה מצלצל יפה באוזן, או אם הלוגו של החברה צבעוני ומוכר. יש המון פרמטרים שמשפיעים על הקריירה הרבה יותר ומוזנחים על ידינו כשאנחנו מחפשים עבודה או נכנסים לראיון חדש.

התארחתי בפודקאסט הלא רציונלי של IDC להקלטת פרק משותף – דיברנו על מה כדאי לשים את הדגש בחיפוש העבודה הבאה שלנו, על פריימינג במקום העבודה, לקיחת סיכונים וגם –
מה העצה הכי טובה שיש לי למי שרוצה יתרון בעולם העבודה התחרותי של היום.

כדי להיות ספורטאי מקצועי אתה צריך להקריב חלק גדול מהחיים שלך. אפשר ללמוד מספורטאים המון על התמסרות למקצוע, על הקרבה. אין המון מקצועות שיש להם חיי מדף קצרים יחסית, אבל בספורט – איפשהו בגילאי ה-30 הפרישה הבלתי נמנעת מגיעה, והספורטאי שהקדיש שנים למקצוע שמילא את כל חייו – צריך להמציא את עצמו מחדש.
אז הזמנתי את תומר יהודיין, שופט כדורסל וכדורסל כסאות גלגלים וגם יזם שפועל למיצוב ישראל כ-SPORTS TECH NATION, לדבר על השינויים שקורים בעולם הספורט – איך הטכנולוגיה הופכת להיות כלי בלתי נפרד מההכנה והאימונים ואף מהיתרון התחרותי של ספורטאים, איך ספורטאים יכולים להתכונן לרגע של אחרי הפרישה ומה אנחנו יכולים ללמוד מהם על שינויים בקריירה?

חגי אלקיים שלם, ד”ר לפסיכולוגיה פוליטית ופסיכולוג חברתי, הוא יועץ לעיצוב התנהגות במגוון תחומים – בין אם זה מצביעים, משתמשים או עובדים.
הוא הכניס אותי אל מאחורי הקלעים של מה עושה פסיכולוג פוליטי, איך מתקבלות החלטות בחדרי חדרים, ובאילו מודלים הוא משתמש כדי לייצר השפעה, לקבל החלטות או לגרום לדברים לזוז.
חוץ מפוליטיקה דיברנו גם על מסגור (פריימינג) ועולם מודלי החשיבה – נושא סופר מרתק שיכול לעזור לנו להבין את העולם קצת יותר טוב ולקרב אותנו לפתרון בעיות בחיים שלנו.

תומר ענבר לא תכנן להיות עצמאי. הוא עבד כשכיר במשך עשרים שנה, ברובן בחברות הייטק אטרקטיביות. התחיל כמנהל קריאייטיב בחברות פרסום, ואז ניהל את מחלקות עיצוב המוצר בחברות ההייטק השוות ביותר – פייבר, גט טקסי, סירס, אופנווב (openweb) ואטרה.

אבל אז משהו בתפיסת הקריירה שלו השתנה. שאלות כמו ״במה ואיך אני רוצה להשקיע את הזמן שלי?״ התחילו לצוף. המחשבות האלו דחפו אותו לעשות שינוי, ולעזוב את הארגונים השווים בהם עבד. ולבנות לעצמו אלטרנטיבה.

הוא לא הפך לפרילנסר בודד אלא ייצר מודל העסקה חדש – קולקטיב של עצמאיים.
מה זה בדיוק? ואיך ארגונים היו יכולים אולי לייצר סביבה של מצויינות בה טאלנטים רוצים להישאר ולהיות חלק?

איך אדם נורמטיבי מארץ ישראל יכול לעזור לאנשים בטנזניה או בקונגו? מה זה בית חולים צף? איך מגיעים לשני מיליון לייקים בטיקטוק? ואיך זה משרת מטרות הומניטריות?
בגיל 41, אחרי 15 שנות קריירה, אחי קושניר החליט לעזוב את המשרדים הממוזגים של ההייטק ויצא למסע התנדבות הומניטרית משנה חיים עם אוכלוסיות נשכחות באפריקה ובמיוחד בטנזניה. האם זה משבר גיל ה-40 או פשוט קריאה פנימית של אדם לצאת למסע שנראה לא הגיוני למתבונן מהצד? אתם תשפטו.

זה פרק שהסתיים ברגעים מאתגרים ומרגשים מאד. אולי כי נגענו בפערים החברתיים והתעסוקתיים בחברה שלנו.
אני מסתובב בהמון ארגונים מאד ״ישראליים״ – חברות הייטק, סטארטאפים, וחברות תקשורת. דבר אחד חסר בהן – נציגות ערבית, ובמיוחד בדרג הניהולי. מסתבר שבדרגי ניהול בסקטור הכללי, החברה הערבית מהווה פחות מחצי אחוז. חברה שמהווה קרוב ל-25% מהאוכלוסיה כן?
אז מאיפה נוצר הפער? האם אפשר לשנות את המצב? ואיך?
אז הבאתי מישהו שמנסה לשנות את התמונה – פאדי אלעוברה, מייסד ומנכ”ל משותף של TALENTEAM להשמה מגוונת של אקדמאים מנוסים. פאדי הוא יזם אימפקט סדרתי שזכה במספר אותות ופרסים על פועלו בתחום (אחד מ-50 יזמי האימפקט המבטיחים של העולם לשנת 2015, רשימת 40 המבטיחים מתחת ל 40 של הגלובס) ופועל ליצירת והנגשת הזדמנויות תעסוקה איכותיות עבור אקדמאיות.ים ערביות.ים.

הזמנתי את יובל אידו טל, ששימש מעל עשור מנהל אקדמי של בית הספר פסיכודהרמה, שם הוא מרצה ומורה בכיר למדיטציה. הוא לומד ומלמד במסורת הזן היפני, ומחבר הספרים ״בודהיזם – מבוא קצר״, ״ליבי נבהל מהירח״ ו-״משירי אוגאווה יוקימיצו״.
למרות כל מה שהוא עושה, יובל אומר שהעיסוק המרכזי שלו הוא לנוח, ועל הדרך לעזור לאחרים ללמוד לנוח. דיברנו על החיים המהירים, והחיים האיטיים. על ההתנגשות בין אמביציה לבין מנוחה – והאם יש כזו בהכרח? ובעיקר, דיברנו בגובה העיניים על תורה שכולנו יכולים ללמוד ממנה המון.

בשנים האחרונים, תופעת העב״מים מתחילה לצאת מאזורי המדע בדיוני, ולהיכנס למיינסטרים. הנושא הזה אפילו מדובר בפומבי ע״י הממשל האמריקאי. תופעה קונקרטית שאין להם הסבר לגביה. קצת כמו שהבינה המלאכותית הפכה מטכנולוגיה שנראתה משהו מהעתיד, לכלי שנוכח בחיים שלנו – כך גם ההתייחסות לעב״מים מתחילה להשתנות.

יוני שדמי חוקר כבר שנים את תופעת העב”מים, כותב על זה ב”הארץ” ועורך מחקרים בתחום בשיתוף פעולה עם חוקרים, עיתונאים ואנשי צבא לשעבר מארה”ב ומאירופה. הוא משלב בין הצד הטכנולוגי והמדעי של התופעה, עם הצדדים הרוחנים-מיתיים שלה.

בין אם אתם אנשים רציונלים או לא, ההמלצה שלי – תקשיבו לפרק הזה עם ראש פתוח.

טל עקרוני אובססיבי למיזמים בעולם החסכונות מאז גיל 16. משימת חייו היא ליצור שוויון הזדמנויות לאנשים, ולעזור להם לעלות במעלה הסולם הכלכלי. אבל איך בדיוק?
הוא יזם סדרתי של פרויקטים פיננסיים – בגיל 16 הקים את Ready, Set, Go – תוכנית חינוך פיננסי לבני נוער שהחומרים שלה הוטמעו ב-300 תיכונים, בגיל 19 את הקים את ״נשארים במסגרת״ – הכשרת צבאית שהוציאה 20 אלף חיילים מהמינוס, ובגיל 21 הקים את מ-״מינוס לפלוס״ שעזר למשפחות לעשות ממש את זה. לאחר הצבא, הוא היה מנהל הפיתוח העסקי של השירותים הפיננסים בחבר, ובמקביל היה מרצה לחינוך פיננסי במכללה למנהל.
המיזם האחרון שטל הקים הוא Better, חברת פינטק שעוזרת לעובדים לחסוך את הכסף שלהם ולקבל החלטות פיננסיות טובות יותר בעזרתם האלגוריתים שהם פיתחו.
ניסיתי להבין ממנו במה המודל שלהם שונה מהמודל המסורתי, ממה הם עושים את הכסף שלהם, ובעיקר – איך אנחנו יכולים להגן על עצמנו ועל הכסף שלנו, ולמה הגיע הזמן שנפסיק להתנהל על טייס אוטומטי.

לצערי, לרובנו אין הרבה אמון במוסדות המדינה. אנחנו לא מבינים אם הם באמת משרתים אותנו או משרתים אינטרסים אחרים. אז הזמנתי את עדי טאיטו, שמסכמת 12 שנים בשירות המדינה, ועשור מתוכן במשרד רוה”מ, שתגביר לנו את השקיפות.
עדי מספרת שלרוב פתחה סתימות במשרד, קצת כמו שרברב – אבל של מדיניות ציבורית. אז על איזה סתימות בדיוק היא מדברת, ולמה למרות הכל – היא אופטימית? תקשיבו ותגלו

את הסיפור שלנו עם אהבה וזוגיות אפשר לספר דרך ההורמונים שמופרשים אצלנו במערכת יחסים – אדרנלין, דופמין, סרטונין, אוקסיטוצין, פרולקטין. אז מה כל אחד אומר ועל איזה שלב בזוגיות הוא אחראי?

האישה המתאימה ביותר לענות על השאלה הזו היא ד״ר ליאת יקיר שהיא ביולוגית, מרצה וחוקרת את הביולוגיה של הרגשות והשורשים האבולוציוניים של ההתנהגות האנושית – ההורמונים, הנוירונים והגנים, שמעצבים את מערכת ההפעלה שלנו. היא בעלת דוקטורט ומאסטר בגנטיקה ובחקר הורמונים מטעם מכון ויצמן למדע, ובעלת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב.

דיברנו על אהבה בעולם המודרני – עולם שהשתנה הרבה יותר מהר מהביולוגיה והגנים שלנו. האם הביולוגיה שלנו ערוכה לאהבה בעידן הדיגיטלי? והאם – אנחנו?

לפני 4 שנים גלי מאירי הקימה סטארטאפ, ולמרות שהיו לה עשרות לקוחות משלמים, היא החליטה לסגור אותו. היא נכשלה, והיא לא מתביישת לספר למה לדעתה נכשלה ועל הטעויות שהיא עשתה – מה הוביל לסוף הסטארטאפ, ומה אתם יכולים לעשות אחרת כדי להגיע לתוצאה שונה במיזם שלכם.

גלי היא יזמת עם המון ניסיון (אפילו פה בפופקורן – פרק 62) ומיזמים מצליחים – הקימה לבד את אתר ״תעשיה״ והיום שותפה במיזם ההשמה לפרילאנסרים ״דה ליסט״. היא מבינה בלקוחות, בביזנס, בשיתופי פעולה… אז למה בכל זאת סגרה ואיך תוכלו, ללמוד מהדרך שלה.

איך זה להיות איש עסקים לגיטימי בדובאי? האם קל להתחבר איתם? איך מייצרים עסקים עם אמירתים? מה צריך לדעת ולהכיר לפני שמגיעים לשם כדי להצליח באמת? מה הדעות הקדומות השגויות שיש לנו עליהם? והאם הם ישמחו לזרוק עלינו זהב אם רק נבוא עם רעיון להשקעה? יעוז סבר נחת בדובאי כבר...

לכבוד פרק ה-300 הבאתי לפופקורן איש מאוד מיוחד, שאני מעריץ. אדם שלימד אותי המון על התמדה ויכולת הסתגלות. אדם שאחראי במידה רבה למי שאני היום.

האדם הזה לא סיים את הבגרויות שלו בתיכון, אבל הגיע להיות פרופסור בטכניון. השתחרר מהשירות הסדיר בתור סמל ראשון, אבל איכשהו הגיע לדרגת סגן-אלוף – הכל תוך כדי מילואים. זהו אחד האנשים הכי מעוררי ההשראה שאני מכיר בעולם הזה. ולא, אני לא אובייקטיבי בכלל – כי אני מדבר על… אבא שלי.

אבא שלי הוא מתכנן ערים. מה זה אומר בכלל? עד כמה המתכננים האלו משפיעים על החיים שלנו (רמז: הרבה)? מה הם יכולים לעשות כדי להשפיע על האוכלוסייה? ואיך אפשר לתכנן אסטרטגית 30 שנים, בעולם שבקושי מבין מה יקרה 5 שנים קדימה?

שרון פאר עושה לא מעט דברים בחייו – הוא איש תקשורת שעורך תוכן בטלוויזיה, הוא מורה בתיכון לנוער בסיכון וגם מנחה הורים למתבגרים. אבל את הספר שכתב עם מיכל דליות, ‘המתכון לגידול ילדים מוצלחים’, לאחר שנתיים של תחקיר, הוא מחשיב כמיילסטון הכי משמעותי שלו. שלא נאמר, הצלחה.

זה אומנם לא פודקאסט על גידול ילדים מוצלחים ועל חינוך – אבל רציתי לשמוע משרון מה הוא חושב על גידול מבוגרים מוצלחים, או האם הוא רואה דמיון בין מה שאנחנו מלמדים ילדים, למה שאנחנו יכולים ללמד את עצמנו. עניין אותי אישית גם מה מנהלים יכולים לקחת מהורות טובה ואיפה נמצאות נקודות ההשקה בין הורות וניהול.